המואר, הקוזינה והמוזר

Casiotone for the Painfully Alone הוא פרויקט שאנו מתוודעים לו בזכות תרבות האינדי המפותחת: אוון אשוורת', האיש הבודד שמאחורי העניין, רחוק מלהיות גאון מוזיקלי, זמר בעל קול מעלף או טכנאי מרשים. חברת תקליטים גדולה בחיים לא הייתה מחתימה אותו, ולא רק בגלל שהוא בחור גדול, מגושם ולא כל כך יפה.

בכל זאת, יש משהו באלבומים של CFTPA שמרגש ומכאיב יותר מלראות כלב עם שלוש רגליים ואוזן אחת מקשקש בזנב כשהוא מנסה ללא הצלחה לעלות לספה לתנומה קלה, וזה בולט במיוחד באלבום החדש והרביעי שלו."Etiquette" ממשיך את הקו שהחל האלבום הקודם, "Twinkle Echo", ומתרחק מעט מהלואו-פיי. כן, כפי שניתן להבין משם הפרויקט, הזרוע המכוונת היא ה-Casio SK-1, רק שהפעם התווספו גם פסנתרים, אורגנים, מיתרים, גיטרות, מכונות תופים וסינתיסייזרים. אלו העניקו לשירה המיואשת מעטפת חמימה שצורמת קצת פחות מבעבר, ונשמעת כמו ערבוב מוצלח של ברייט אייז והפוסטל סרוויס.

אבל הסאונד הוא רק חלק מזערי מהקסם של CFTPA. הטקסטים, שעוסקים בעיקר באהבות נכזבות ("אני עדיין קונה שניים מכל דבר / אז אם תחזרי הביתה את ואני נהיה תאומים") ובבעיות כלכליות של גבר בשנות העשרים ("שלחתי מכתב לאמא ואבא / אמא ואבא הכסף נגמר / קיבלתי מכתב מאמא ואבא / הם לא מבינים אותי בכלל") הם פשוטים ומעולים כאחד, ואפילו גרמו לג'יימס מרפי, איש ה-LCD Soundsystem, להכריז כי "אאון אשוורת' הוא המוריסי של שנות ה-2000".

הפתיחה של האלבום מרשימה במיוחד, כששישה שירים ברצף הם לא פחות ממדהימים: "I Love Creedence" הוא סיפור אהבה כואב, הסינגל "Young Shields" הוא אנרגטי וכנה, וב-"Scattered Pearls" שרה קייטי דווידסון שמבליטה עליונות נשית משובחת.

חבל שהחצי השני פחות מרשים ומלא בפילרים - חוץ מהמלודיה המתקתקה של "Holly Hobby" (בו חוזרת אלינו דווידסון), ומהקאבר ל-"Love Connection" של Parenthical Girls (בו שוב מתארחת בחורה - ג'ן הרבינסון). לא נורא, הרושם הראשוני עושה את העבודה, והאלבום הזה מומלץ במ' הידיעה.

Casiotone For The Painfully Alone
Etiquette
Tomlab

מיס ג'ון סודה היא לא אישה אולטרה מגניבה ומגה מפתה. למען האמת, היא לא בחורה בכלל, אלא להקה – הרכב של בחור ובחורה מגרמניה שפועלים יחדיו כבר יותר מארבע שנים, שחררו מספר אי-פיז, ובדיוק הוציאו את אלבום האולפן המלא השני שלהם, "Notes and The Like", בלייבל הביתMorr Music, לו הם מתאימים כמו צחי הנגבי למפלגת שלטון מושחתת.

מיס ג'ון סודה בעצם התחיל כפרויקט צד של מיכה אכר, האיש שמאחוריו תמצאו את The Notwist (סוג של אח גדול וגברי למיס ג'ון סודה) ושל Stefanie Böhm, הבחורה עם המבטא הגרמני הכי סקסי בעולם (הגיע הזמן לרענן את הסטיגמות!), והפך, לצד לאלי פונה, להרכב האינדיטרוניקה הכי מעניין ביבשת האירופאית.

הרבה עבר מאז 2002 בו יצא הראשון שלהם, "No P or D", ומה לעשות, הפופ האלקטרוני כבר לא בשיאו, אנשים שמסתובבים עם לפ-טופ חזרו להיות הגיקים שמפסידים בנות לבעלי הג'ינס הקרוע, וצריך להציע הרבה יותר רגש בכל אלבום שמתאים לסאונד ה-Morr הטיפוסי.

כיף להכריז שבאלבום החדש של מיס ג'ון סודה יש את הרגש הזה, ובכמויות: קטעים מלנכוליים ומלודיים עד כאב, מצופים בקליקים והגליצ'ים הזכורים מהז'אנר, כשהנוכחות של סטפני עושה את כל ההבדל – בעיקר בקטעים המבריקים שנמצאים על גבול הספוקן וורד הקים-גורדוני ("Scan The Ways", לדוגמא), אבל גם ברגעים שבהם היא פשוט שרה לה בעצבות (כמו למשל ב-"A Million Times").

אמנם יש כאן רק תשעה קטעים, שמתוכם שניים ("Sometimes Stop, Sometimes Sleep" ו-"No. One") זכורים לנו מגרסאות ישנות וקצת פחות טובות שהופיעו באי.פי "While Talking", אבל מספיק 40 דקות כמעט חדשות של מיס ג'ון סודה בכדי להבין שהם יודעים להוציא את החום האנלוגי מהז'אנר הדיגטילי הזה יותר טוב מהרוב.

Ms. John Soda
Notes and The Like
Morr Music

אחרי שחיבקנו את המדוכא והתרגשנו עם הגרמניה, אנחנו יכולים להתחזק עם דמות הדוס הנוצרי, אותה מספק לנו סטפן מקבין, הלא הוא Pink Mountaintops, שידוע יותר כסולנה של Black Mountain, להקת אינדי מוערכת שאפילו קולדפליי שמחה להתדר בה כלהקת חימום.

ב-"Axis of Evol", אלבום הסולו השני של מקבין, אנו מגלים את המהפך שעבר עליו בשנתיים האחרונות: בעוד שהקודם שלו דיבר בעיקר על סקס, מין וזיונים, החדש מדבר ברובו על ישו, גהנום ופציפיזים, כשהאווירה מערבבת קאונטרי-פולק עם הספייס-רוק של ספייסמן 3, האפלוליות של וולווט אנדרגראונד וסטונר-רוק של שנות ה-70.

לרוב זה עובד מצוין: "New Drug Queens" הוא קטע סוניק-יות'י מעולה, שהבעיה היחידה שלו הוא השימוש במשפט "לייק א רולינג סטון" (עם כל הכבוד לבוב דילן, למה כל אומן בעולם מרגיש צורך להשתמש במשפט הזה? מישהו בכלל ראה אבן מתגלגלת מתישהו?); "Slaves" הוא פצצת סטונר-רוק עם מכונת התופים, והשירים הפותחים והסוגרים הם קטעים אקוסטיים שישברו גם לליברמן את הלב – באמת, "How We Can Get Free" הוא שבע וחצי דקות של דיכאון מזוקק ששווה לשלם בשבילו הרבה כסף.

יש גם רגעים הרבה פחות מרשימים ("Lord, Let Us Shine" הוא אחד מהם), אבל מקבין הולך בדרכו של ג''סון פירס (ספיריטואלייזד, ספייסמן 3) – אצל שניהם יש המון כישרון שמהול באמונה, מה שמוביל למוזיקה טובה שמדי פעם חוטאת בבנאליות וקיטש. אנחנו מוכנים לקבל את זה.

Pink Mountaintops
Axis of Evol
Jagjaguwar