פעם, לפני הרבה שנים, "רוק" ו"התבגרות" היו שני מושגים סותרים. הרעיון שאפשר או צריך להכניס רעיונות "בוגרים" לתוך ז'אנר שנולד כבעיטה ממוקדת בכל מה שהסריח מזקנה נראה במקרה הטוב לא ריאלי. אלא שהשנים חלפו, הז'אנר בחיתוליו התבגר, ויחד איתו התבגרו גם מיטב גיבורי הגיטרה, מה שניתק את הרוק אוטומטית מהתפיסה של לצעירים-בלבד. פתאום "בוגר מדי לרוקנ'רול, צעיר מדי למות" נשמע כמו אנכרוניזם, והקונספט של דיסק רוק בוגר סוג של אלבום קאמבק מפוכח ועתיר תובנות על החיים אחרי גיל 25 הפך לחלק בלתי נפרד מהאתוס.
והנה, אליה וקוץ בה: אם זה חלק מהאתוס של הרוק, זאת מטבע הדברים גם קלישאה, ואם זאת קלישאה... נו, תהיו בטוחים שאביב גפן יעשה ממנה צימעס. גפן, הלא ידוע לכל, כלוא בתוך בית ממתקים של קלישאות עוד מיומו הראשון בביזנס, וכל אלבום שלו אף שהזיכרון הקצר של כמה כתבי תרבות משכיח זאת מהם כל אימת שמגיעה השעה לכתבת פרופיל על גפן משווק ומיוחצן בעטיפה של של ממתק אחר, ממש כמו מתוך ספר הדרכה לכוכב הנוער העולה. פעם מודיע גפן שהאלבום הנוכחי הוא ה"חתונה לבנה" שלו, פעם אחרת הוא מצוי בעיצומה של התמודדות רגשית עם המוות, ובמקרה שלי הוא יוצא לכבוש את העולם; ואילו הפעם, לרגל צאת האלבום החדש "עם הזמן", שלף גפן מהנפטלין את קלישאת ההתבגרות.
הבעיה עם הקלישאה הספציפית הזאת, היא הדרישות הגבוהות שהיא מציבה בפני מי שמתהדר בה. קלישאת ההתבגרות היא קלישאה של אנטי-קלישאות, וגפן יודע זאת היטב: הפעם הוא מבטיח לנו אלבום בלי סיסמאות בשקל, אלבום שמתמודד מתוך פרספקטיבה רגשית עמוקה ומהורהרת עם החיים בזוג בעשור הרביעי לחיים. אלא שאדם שכל גוף יצירתו מתבסס על זיקה טבעית יצירתית וכשרונית ככל שתהיה לחומרים משומשים ושטחיים, לא מסוגל ליצור אלבום בוגר באמת. לכל היותר הוא מסוגל לביים בבואה מנייריסטית של כל מה שנתפס בעינינו כבוגר, הווה אומר, אלבום מלא שירים אישיים כבדים, חסר הומור ונטול המנוני אצטדיונים.
"עם הזמן" הוא בדיוק זה, ואל תאמינו למי שיספר אחרת (יש לא מעט לקוחות לשטיק היחצני, מסתבר). זהו אלבום נוסחה של גפן, עם וריאציות קלות ולא הכי בריאות לנוסחה המקורית לצורך הכתרתו הרשמית של גפן כרוקר במשבר גיל העמידה. "עם הזמן", קאבר נפוח מחשיבות עצמית, מסמן את המטרה על ההתחלה, ומשם זה ממשיך לדשדוש ארוך בשטאנץ של הרוק הבוגר, כולל שירי משפחתולוגיה כמו "את הכלב ואני", וידויים של רוק-סטאר דואב מהזן של "אלפי אנשים" ("אלפי אנשים צעקו ביחד את שמי/ ובא לי למות באותו הרגע"). הבעיה היחידה היא שהמאמץ לבגר את אביב, גורם לו להתבחבש עם המשיכה שלו למלודיות מתוקות, וכמעט כל השירים כאן לא ממכרים כמו הלהיטים הגדולים שלו. השיר היחיד באלבום שמצליח, לטעמי, להתגבר על עומס הפומפוזיות והרפלקסיביות הכפויה, הוא "זה רק הלב שכואב לך", לכאורה הקטע הגפני הכי משומש באלבום יש מי שכבר מיהרו להכריז כי מדובר בגניבה מאואזיס ולמעשה הרגע הבודד בו מתנער גפן מהניסיון המיותר לעשות אלבום חכם, ומנגן קצת פופ בריא כמו שהוא יודע.
וחלילה שלא יתפרש כאילו גפן הוא איזה איש עסקים ממולח ומניפולטיבי; לרוב, למעשה, גפן אינו מנהל את הקלישאה אלא הקלישאה מנהלת אותו. גפן הוא אסיר שלה, נעדר מודעות במידה מכמירה כמעט לעובדה שהוא יוצר בתוך תבניות נוקשות שעיצבה לו התודעה הקולקטיבית. לעופר מאירי, האיש מאחורי מטרופולין והמפיק המוזיקלי (ביחד עם גפן) של האלבום הזה, כבר קצת קשה יותר לסלוח. ההפקה המצוחצחת שלו שמתחכמת, על עקרון הגיטרה-בס-תופים עם הרבה קלידים וחטיבת קצב אלקטרונית, כמעט מבעיתה בהיעדר הנשמה, במכניות, בקור ובעקרות הרגשית שהיא כופה על השירים. כמובן שהפעם השירים לא אמורים לרגש הם אמורים להרשים בעומק שלהם. ועל זה כבר אמרו חז"ל יאללה יאללה.
אביב גפן, "עם הזמן" (הליקון)
מראשוני טרנד הגמלאים
אלא שאפשר גם אחרת. "30", הפרויקט של שגיא צורף ואלעד כהן (זה שהביא לנו את המגה-להיט "לרוץ מהר"), הוא ההפך החיובי של מה שגפן מנסה לעשות ב"עם הזמן". צורף וכהן מציבים גם הם, ממש כמו גפן, את סוגיית ההתבגרות הכרונולוגית במרכז הפרויקט שלהם, אבל בניגוד למאירי, הם לא נותנים לרעיון הזה לחנוק את העיבודים. הפרויקט המקסים הזה, שמחכה לכם בחנויות כבר כמה שבועות יותר מדי, הוא לא רק תמונת מראה ל"עם הזמן", אלא גם לעוד פרויקט שמאירי רחץ בו: היכן ש"מטרופולין" היה חצי-פרויקט-חצי-סופרגרופ ששם דגש על חיצוניות מלוקקת ואסתטיקה גבוהה, אבל לא השאיר כמעט מקום לשירים טובים או התעלות רגשית אמיתית, צורף וכהן לא מוותרים על הנשמה.
נכון, יש מידה של שחץ בהזמנת נבחרת כוכבים כמו זו שמופיעה כאן להקליט את שיריך (יהלי סובול, אביתר בנאי, אסף אמדורסקי, סיון שביט ועוד רבים וטובים). אבל כולם מגישים כאן ביצועים עדינים להפליא, כנים, אף פעם לא עזי מבע מדי (כאמור, הרעיון הבסיסי מקביל לזה של גפן שירים באמצע החיים וכו') אבל תמיד ממוקדים מאוד בהתכווננות שלהם. אז נכון, יש פה קריצה למכנה משותף רחב, וכן, זה לא הפרויקט הכי אמיץ או הכי דוקר בעולם; אבל כל העובדות האלה נסלחות, משום שצורף וכהן באמת מציעים אמירה בוגרת. ו"בוגרת", תופתעו לשמוע, זה לא בהכרח יופמיזם ל"זקנה".
שגיא צורף, אלעד כהן, "30" (אן-אם-סי)