פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חם...מתחמם...פרינס

      איל פרידמן אוחז את שולי גלימתו של פרינס, בן 48, בשיא אונו, ועם קאמבק שרק הופך לסקסי, סליזי וסטייליסטי יותר

      לאורך הניינטיז כבר היה לא נעים לנסות ולבקר תקליטים חדשים של פרינס. לא במובן של ביקורת ולא במובן של ביקור. כן, אני יודע שמעריציו חושבים שהוא אף פעם לא הפסיק להיות גאון, והם כנראה צודקים, אבל גם הם לא יכולים להתכחש להבדלים התהומיים בין שנות השמונים שלו לבין השנים בהן הפך לסימבול, סקוויגל, הסמל הארור הזה שאף אחד לא ידע כיצד להגות. גם מוקיעי האייטיז לא יוכלו להתכחש לכך, שלפחות בכל מה שקשור לאאוטפוט של פרינס בלבד, מדובר בעשור גאוני שאין שני לו.

      פרינס הפך בהן לפיגורה השחורה המרתקת ביותר בפופ מאז ג'ימי הנדריקס, ג'ורג' קלינטון, סליי סטון וסטיבי וונדר, ויותר מכך - באייטיז הוא התעלה על מוריו ורביו. הוא היה הצד האפל של הסוכריות שחילק מייקל ג'קסון לילדי המצעדים (מבלי שנדע כמובן, שהאופל האמיתי בכלל שכן בנוורלנד). הוא שבר גבולות בין Fאנק לפופ ורוק, תוך שהוא ממציא את הסגנון הייחודי, שאפשר להגדיר יותר מכל כ"פרינס". הוא שחרר בקצב מסחרר מאסטרפיסים כמו "1999", "גשם סגול", "מסביב לעולם ביום", "Parade” ו-"Sign O The Times". הוא איגד סביבו קונצנזוס נדיר בין חובבי להיטים לאנשי מוזיקה כבדי ראש. הוא היה השחצן הכי ממגנט, והיו לו כל הסיבות להתנשא מעל כולנו. גם בשנותיו כ"אמן שהיה ידוע פעם כפרינס", עם התדרדרות קשה שהחלה פחות או יותר ב-94', היו רגעים משובחים ללא ספק, אבל הן סיפקו לו טרגדיות אישיות, מאבקים מתוקשרים בחברות תקליטים, התחברות לעדי יהווה, אלבומי ג'אז ויצירות אבסטרקטיות, וחוסר עניין אמיתי של הקהל החיצוני בחצר המלכות שלו. פתאום השחצנות של פרינס נראתה מנותקת מהעולם שמחוץ לממלכה, והפסיקה להבעיר את הליבידו של אלה שלא נמנו עם מעריציו הנאמנים. אלה, אגב, נסעו למיניאפוליס וזכו שם להופעות מטריפות ולאמן בשיא כוחו. כך סיפרו לי, ואני מאמין לכל מילה. אבל בתקליטים זה נשמע אחרת.

      ואז, ב-2004, אחרי כל התקופה הלא ברורה הזאת, יצא "מיוזיקוליג'י", שוב בחברת תקליטים גדולה, שוב כ"פרינס". מדובר באחד מתקליטי הענק שלו, לטעמי הגדול ביותר מאז "לאבסקסי" מ-88'. "מיוזיקולוג'י" הוא תצוגת תכלית מרגשת של מה שפרינס יודע לעשות: שירי גיטרות שנשמעו כמו הגירסה השחורה והמענטזת של ניל יאנג, בלדות ממיסות שמביטות לך בגובה העיניים לפני שיצאו לך דמעות, ולהוציא נפילות מעטות, דווקא באזורים הFאנקיים, הוא ממשיך להוכיח את עצמו כפצצה גם בשמיעות חוזרות. אלבומו החדש של הנסיך, אם כן, הוא בעצם הפרק השני בפאזה הנוכחית שלו, וכמה נפלא - מתברר ש"מיוזיקולוג'י" רק סימן את תחילתה של עונה בת זונה.

      בעזרת הג'אם

      מגובה בכמה חברים ותיקים, כמו שילה אי המתופפת ומייסיאו פרקר הסקסופוניסט, "3121" החדש גורם ל"מיוזיקולוג'י" להישמע כמו פרולוג. מדובר ביחידה מגובשת והדוקה של סאונד וכתיבה, כמו הסטוץ הכי מחרמן בעולם. אם ב"מיוזיקולוג'י" נשמע שפרינס ניגש לתכנותי תופים וסאונדים עם גישה אנכרוניסטית, שלא ממש עומדת ברמה אחת עם מפיקי העל של ההיפ-הופ, המפיקים שגדלו על ברכיו, הרי שב-"3121" הסאונדים משתכללים. זו אולי לא המילה האחרונה בעולם הגרוב השחור, אבל הם מגניבים מבלי לקפוץ מעל הפופיק. קשה שלא לחשוב תוך האזנה על "התקליט השחור" שלו מ-87', זה שנגנז ובסוף יצא מחדש, והיה כולו הזמנה מתוכנתת לזיון פראי. "3121", בדומה לו, מיועד לחדר המיטות והוא תפור כאלקטרו-Fאנק במיטבו. גם מהונדס בגרובים חושניים, גם מלא שמחת חיים וגם מלודי וצובט, אבל את התחת. התקליט הזה לא מכאיב בלב, רק מלטף אותו ברוך בין הסדינים. כך בבלדות כמו "Te Amo Corazon" הלטינית או Satisfied"", שנשמעת, גם אם קרוב לוודאי שלא במתכוון, כמו רגע בלוזי של אל גרין - אבל בטיפולו המסור של ג'יימי לידל.

      "Beautiful Loved & Blessed" הוא דואט שמזכיר את הימים היפים של TLC, בין פרינס לזמרת האר-אנ'-בי תמר, בת טיפוחיו החדשה. בשיא התקליט מגיע "The Dance", ומאשש בפעם המי יודע כמה, שאם יש בן אדם שמסוגל לגרום להצעות מגונות וסליזיות להישמע כמו הדבר הכי יפה בעולם, קוראים לו פרינס.

      עוד חתיכת סליז סטייליסטית בלתי נשכחת היא השיר "Black Sweat", דינמיט מועדונים שבנוי על תופים אלקטרונים כבדים ומינימליסטים, איפשהו בין הנפטונז ל"סימן הזמן" של הנסיך, עם שירת פלצט שמזכירה את "Kiss", ואחד הלהיטים הכי גדולים של פרינס מזה הרבה מדי זמן. שווה לציין גם את "Love", שקצת גנוב מ"One Minute Man" של מיסי אליוט וישאיר אתכם עם חיוך רחב על הפנים.

      הייתי מוותר על השימוש המנג'ס בווקודר ב-"Incense And Candles", ואחרי שראיתי אותו מנגן את "Fury" על החשמלית כמו הנדריקס ב"סאטרדיי נייט לייב", אני יודע שהביצוע בתקליט רחוק מלממש את הפוטנציאל הגלום בשיר הזה. אבל זו ביקורת קטנונית - שנות האלפיים החזירו את האור ליצירה של פרינס, וכשלו שמח - גם לי שמח. "3121" היא כתובתו של פרינס בביתו שבהוליווד הילז, שם הוא מארגן ג'אמים שנמשכים לילות שלמים. סתם, שתדעו, אם בא לכם לקפוץ. נראה לי שחם שם.

      פרינס, "3121" (הליקון, Universal)