מופע האימים של רוקי

בשבוע שעבר הוצג בפסטיבל סרטים בינלאומי בדנמרק סרט דוקומנטרי חדש בשם "You're Gonna Miss Me". הסיפור שלו מתחיל ב-1999, כשקיוון מקאלסטר, עיתונאי מוזיקה לשעבר, החליט לנסות לאתר את רוקי אריקסון, המנהיג בדימוס של להקת The 13th Floor Elevators, בתקווה שיצא מזה סרט. זה לא היה פשוט: אריקסון לא ענה לטלפונים, ואת הדלת הוא פתח אך ורק לאמו. בסופו של דבר, כשמקאלסטר הצליח לדרוך בדירת השיכון הקטנה והמבולגנת בעיר אוסטין, טקסס, הוא נתקל באדם מוזנח, ערירי ועני, שבמשך שנים חי על קצבה לאומית בסך מאתיים דולר. מצב בריאותו היה מדורדר: בפיו היו שלוש שיניים בלבד, ושיער ראשו היה קשר אחד גדול. הוא מלמל לעצמו משפטים לא מובנים, ועל אף גילו הצעיר יחסית (53), הוא היה גמור לגמרי. את רוב שעות היום הוא העביר בהאזנה לארבעה מכשירי רדיו, שלוש טלוויזיות, שני מגברים, קלידים אלקטרוניים ומכשיר רעשני נוסף, שפעלו בו בזמן.

מה הוביל למצב הזה?

סיד בארט (ממציא פינק פלויד, נולד מחדש בתור השכן האפור מקיימברידג'), בריאן וילסון (הביץ' בוי, התמוטט ומכר את נפשו לפסיכיאטר מפוקפק שהפך גורו), דניאל ג'ונסטון (צייר וזמר, מחלוצי הלואו-פיי האמריקאי, חולה נפש מוצהר), ארתור לי (איש להקת לאב, מעולם לא היסס להשתמש באקדחו) ובריאן ג'ונס (הסטונר הדקדנטי שבעצם אין צורך להציגו) – אלה פחות או יותר האנשים שעשויים מהחומרים שמרכיבים אגדות רוק אקסצנטריות. עם החברה שסובבת אותם הם מנהלים יחסים מורכבים – מאשפוז ועד כליאה בבית הסוהר, ממיאוס מעולם הפופ ועד התמוטטות כתוצאה מעודף סמים ותרופות פסיכיאטריות, מדקדנטיות רומנטית שמקדשת את הבדלנות ועד שיגעון גדלות, מראיית השקר של חיי הזוהר ועד טראומה שהאפקט שלה פועל כמו פידבק גיטרה שמהדהד לנצח. את הסיפור של רוקי אריקסון (Roky Erickson) נהוג להזכיר בנשימה אחת עם זה של סיד בארט, אבל למעשה הוא טרגי יותר. כי אם סיד בארט יכול אבל לא רוצה (לתקשר עם הסביבה), אריקסון רוצה אבל לא ממש יכול (לבוא במגע).

אם לפעמים יוצא לכם להתעורר בבוקר ולהמשיך לחלום, סימן שאחד השירים שלו הציף את תת המודע שלכם בלילה. זה הגיוני, כי גם אם אתם לא מחזיקים אלבומים שלו על המדף או על ההארד דיסק, ודאי שמעתם אותו בפסקולים של סרטים כמו "בנים אינם בוכים", "דראגסטור קאובוי" או "נאמנות גבוהה". האפשרות ששמעתם להקה אחרת מבצעת את אחד משיריו גבוהה גם כן: מאדהני, פריימל סקרים, ג'יזס אנד מרי צ'יין, אר-אי-אם, זי-זי טופ, באטהול סרפרס – לא מעט הצדיעו לו. באמצע הסיקסטיז, כשהיה הסולן והגיטריסט של האלבייטורס, היה לו אפילו להיט אחד: "You're Gonna Miss Me", שהוגדר בשעתו כ"להיט הגאראז'-רוקנ'רול הראשון" (מקום 56 בבילבורד האמריקאי של 1966).

האלבייטורס השפיעו בצורה מסיבית לא רק על התפתחות הז'אנר הפסיכדלי ברוק, אלא גם על להקות ואמנים כמו סוניק יות, ג'וליאן קופ, נירוונה ועוד. הם גם לא טרחו להסתיר את העובדה שהם צורכים סמים הזייתיים. ב-1966, כשנה לפני קיץ האהבה, הם הופיעו בסן פרנסיסקו ושינו את הכיוון שאליו הלכו להקות כמו ג'פרסון איירפליין. גם אם אי אפשר לקבוע בוודאות שהם-הם ממציאי הרוק הפסיכדלי, האלבייטורס היא להקה שנחשבת אחת המכוננות הגדולות של הז'אנר. את מה שסיד בארט ופינק פלויד עשו בבריטניה, אריקסון והאלבייטורס המציאו באמריקה. עד 1968 הם הספיקו להוציא ארבעה אלבומים, לחרוש את ארצות הברית בהופעות, וכמצופה מלהקה פסיכדלית, לרשום לא מעט חיכוכים עם רשויות החוק. התפנית בסיפור הגיעה ברגע שהלהקה חזרה הביתה, לטקסס. משטרת טקסס סימנה את הלהקה כקוץ בתחת, והיתה נחושה לפרק אותה באמצעות חיסול ממוקד. בקיץ 1969 זה קרה: רוקי אריקסון, מנהיג הלהקה, נעצר. למעצר היו השלכות דרמטיות.

בלב לבה של מציאות פופית טקסנית, שהורכבה מבלוז ושירי באבל-גאם, היו האלבייטורס הזיה מדברית קשה, ובעיני המשטרה הטקסנית זה לא מצא חן. צחוק הגורל הוא שאת אריקסון היא עצרה דווקא על עישון ג'וינט מריחואנה.

המעצר בוצע בקיץ 1969, ומה שקרה מנקודה זו והלאה מהווה הוכחה לכך שלסיקסטיז היו פנים רבות – לאו דווקא במובן ההרמוני של המילה, אלא במובן של הרמת ראשו המכוער של המוסר האמריקאי הכפול: בזמן שעשרות מיליונים התפנקו בסמים, אריקסון – האיש שהמציא את ההיפים (שעוד רגע יהפכו לתעשייה: רוברט פלנט עשה מיליונים כשחיקה את הצרחות של ג'ניס ג'ופלין, שניסתה לחקות את הצרחות של רוקי אריקסון) – נתקל במערכת שמרנית שביקשה לזרוק אותו לכלא. כדי להימנע מסצינות לא נעימות במקלחות, הצהיר רוקי (אז בן 22) על אי שפיות וקיווה שהתיק יסתיים בקנס. אלא שאז קרה דבר מדהים: בית המשפט שלח אותו להתאשפז במוסד ציבורי, שטיפל בפושעים שהוגדרו כמשוגעים. שם, בקן הקוקייה, הוא אובחן כסכיזופרן וספג חומרים פסיכיאטריים חזקים כטוראזין. הקריירה המוזיקלית שלו התרסקה, וכל מי שליווה את רוקי כמאזין תפס את הסיפור כטרגדיה. אף על פי שהפרט הבא מעולם לא אושר, האגדה מספרת שהשירים "Rocks Off" של הסטונז ו"רוקי רקון" של הביטלס נכתבו אודות רוקי אריקסון. במוסד הוא אמנם כתב שירה ואף הקליט חמישה שירים בליווי גיטריסט שרצח את אמו, אבל את רוב זמנו הוא נאלץ להעביר בטיפולים שונים, אכזריים ואינטנסיביים, ובקיצור: שוקים חשמליים. כשיצא לחופשי, ב-1973, כעבור שלוש וחצי שנים, הוא כבר היה אדם אחר.

אריקסון יצא מהמוסד לזרועותיה הטובעניות של אמו, שהיתה זמרת אופרה כושלת עם עניינים משלה. היא היתה שתלטנית וכפייתית – לא בדיוק האדם שיעזור לו להשתקם. בזמן שהקריירה המוזיקלית הפכה חלום רחוק, רוקי לא הפסיק לתור אחר הסוד לחיי נצח. הוא התמכר לסרטי אימה מהפיפטיז, הציק למלצריות בטענה שהוא דרקולה, מכר את נשמתו לשטן ("כדי לא לעשות טעויות") וחתם על תצהיר ולפיו "חוצן שטני" התנחל בגופו כדי להגן עליו מפני תרופות פסיכיאטריות. דיבורו היה מבולבל והוא נהג לחזור על כל משפט מספר פעמים.

ובכל זאת, בתחילת 1975 הוא הקים את Rocky Erickson & The Aliens, להקה מדהימה שנשמעה כמו מופע מרהיב של להבות כתומות. אולי בשל כך האליינס נפלו בין הכיסאות של הפאנק, הפאוור פופ והפולק, ומאוחר יותר גם בין החלונות הצרים של תעשיית הרוק האלטרנטיבי, הלואו-פיי, האינדי, האאוטסיידר מיוזיק, ההבי מטאל והגראנג'. באייטיז היו לרוקי כמה "להיטים", כאלה שהופיעו בפסקולים של סרטים כמו "ליל החיים המתים 2", אבל כסף הוא לא ראה מהם. מנהלים ניצלו את מצבו הנפשי והחתימו אותו על חוזים שאפשרו להם למחזר חומרים במסגרת לייבלים קיקיוניים בלי להפריש לרוקי כספים. בתוך כל הכאוס הזה הוא המשיך להופיע (בעיקר לבד, בליווי גיטרה אקוסטית) ולהוציא כמה אלבומי לייב ושירים חדשים, אבל לא כאלה שהשתוו לאלבומים הראשונים של האליינס או של האלבייטורס. במקום להפוך לגיבור תרבות אמריקאי ברמה של איגי פופ או אפילו בוב דילן, הוא הפך לאמן קאלט סהרורי.

בשלהי האייטיז הוא אושפז שוב, הפעם באשמת גניבת דברי דואר מהשכנים (הוא לא פתח את המעטפות אלא הדביק אותן לקירות). למזלו, אחד מחבריו הוותיקים החליט ליזום אלבום מחווה, "Where the Pyramid Meets the Eye", שכל הכנסותיו יועברו לאריקסון. בליל כל הקדושים 1990 יצא האלבום, ובו 19 גרסאות כיסוי לשירים שלו. רוקי חזר לתודעה, וכשיצא לחופשי הוא נכנס להקלטות עם פול לירי, הגיטריסט של הבאטהול סרפרס. ב-1994, אחרי הופעה אומללה בטקס פרסי המוזיקה של טקסס, הוא הוציא אלבום אולפן נוסף, האחרון בינתיים. אלא שהטירוף, העוני, הבדידות, ההזנחה והדיכאון עדיין שלטו בחייו. ואז הגיח הסרט של קיוון מקאלסטר, שביקש לצלם את כל זה.

עד 2001 זה היה עוד סרט על קורבן סמים גוסס, אלא שאז התחולל מהפך: סאמנר, אחיו הצעיר של רוקי, הצליח להשיג אפוטרופסות משפטית שתשחרר את רוקי מציפורני אמו. רוקי עבר לגור בבית אחיו הבורגני בפיטסבורג, ובמשך 13 החודשים הבאים דאג סאמנר לכך שרוקי יעבור טיפולים פסיכולוגיים, דנטליים ופיזיים. אחיו הצעיר אף ייסד קרן שתפקידה לפעול כדי שרוקי יראה כסף מהמוזיקה שלו. בקיץ 2002 חזר אריקסון לביתו במצב משופר, ובמרץ 2005, בגיל 58, הוא ניגן ושר שלושה שירים בפסטיבל קטן בטקסס. עד סוף השנה הוא הספיק לערוך תשע הופעות קצרות נוספות בליווי להקה, ובמקביל להרצת הסרט הדוקומנטרי אודותיו בפסטיבלים, יצאו לאור ריליסים נוספים, כגון ספר צילומים ואוסף מוזיקלי כפול ומהודר. השיא, בינתיים, נרשם ביום רביעי לפני כחודש, בפסטיבל קטן בטקסס, שם נתן רוקי הופעה באורך מלא. ואם זה לא מספיק, בחברת הגיטרות גיבסון מפתחים בימים אלה גיטרה "פסיכדלית" על שם רוקי אריקסון. "You're Gonna Miss Me", הסרט הדוקומנטרי המדובר, יגיע בקרוב גם למחוזותינו – אם באדיבות ערוץ 8, האוזן השלישית או האינטרנט. זה הזמן להתחיל להתגעגע לרוקי.