קליק ימני, שלח אל סל המחזור

הקולנוע הבריטי תמיד נחשב למייצג של תפיסה קולנועית שהיא אנטי הוליוודית: הוא עסק באופן מסורתי בקונפליקטים חברתיים ומעמדיים (סרטיו של מייק לי), גיבוריו משתייכים בדרך כלל למעמדות הנמוכים ( גיבוריו של קן לואץ') והוא נוקט בסגנון קולנועי ריאליסטי בלתי מתפשר, רחוק מרחק שנות אור מתפיסת הכוכבים של הוליווד. שורשיה של מגמה זו הגיעו מהתיאטרון הבריטי ובהמשך, באסכולת סרטי "כיור המטבח" של שנות הששים של במאים כגון טוני ריצ'רדסון או לינדזי אנדרסון. במקביל, כבר בשנות הששים התפתחה בקולנוע הבריטי תפיסה פופית וקלילה שהושפעה מהגל החדש הצרפתי וזרמים זרים אחרים וייצרה סרטים שונים לחלוטין כגון "לילה של יום מפרך" של הביטלס או סדרת סרטי ג'יימס בונד.

בשנים האחרונות מייצר הקולנוע הבריטי את מה שכבר ניתן להגדיר כאסכולה שלישית שהיא אולי הדומיננטית ביותר בתעשייה הבריטית כיום: הבריטים קורצים להוליווד בעזרת פיתוח ייחודי של ז'אנר הקומדיה הרומנטית, או ליתר דיוק, קומדיית החתונות הרומנטית. במסגרת ז'אנר זה מייצרים הבריטים קומדיות שנונות, יותר או פחות, העוסקות במשולשים רומנטיים תוך כדי אמירות במשקל נוצה לגבי האהבה והחיים (שניהם מנצחים בסוף בדרך כלל). העלילה תמיד נסבה סביב סצנת מפתח של חתונה חגיגית, דרמה שתמיד עובדת, ומלווה בכלה עצבנית המושכת בשמלתה הלבנה ומסיימת בהזלת דמעה או שתיים. אי אפשר להאשים את הבריטים בהתמכרות לתופעה זו. הסרטים שיוצרו בפס ייצור זה הפכו להצלחות קופתיות אדירות ("ארבע חתונות ולוויה אחת", "דלתות מסתובבות" "אהבה זה כל הסיפור").

"קליק", סרטו החדש של התסריטאי הבריטי הצעיר אול פארקר, רוכב על הגל ומתפקד כקומדיית חתונות רומנטית לכל דבר. זה סרטו הראשון של פארקר, שנחשב לתסריטאי כוכב עם סדרות וסרטי טלוויזיה בריטיים רבים מסומנים על חגורתו. ב"קליק" הוא מספר את סיפורם של רייצ'ל (פייפר פראבו מ"חופשיות על הבר") והק (מתיו גוד ששיחק לאחרונה ב"נקודת מפגש" של וודי אלן), זוג מצודד וסימפטי שלאחר שנים של אהבה מחליטים למסד את הקשר. אך אבוי, ביום הגדול נתקלת רייצ'ל במבטה של מסדרת הפרחים של החתונה, לוס (לנה הרדי), ומאותו רגע היא נתקפת בתשוקה לסבית חסרת מעצורים. מה תעשה רייצ'ל? האם תבחר בחיים הנוחים וחסרי הסיכונים עם בעלה או שתזרוק את הביטחון הבורגני עבור רומן סוער וחסר מעצורים עם לסבית חמודה?

למרות הפוטנציאל הסמי-פורנוגרפי שטומן בחובו הרומן הלסבי הסוער, אני חוששת לאכזב את ציבור הצופים הגברי: סצנות הנשיקה בין הבנות (זה כל מה שיש) הן מהמשעממות והמייבשות שראינו, גרסה חיוורת לרומנים הומוסקסואליים לוהטים באמת (רק היזכרו בסצנות הלוהטות בין דניאל דיי לואיס לאהובו ב"מכבסה יפהפיה שלי" או בסצנות שגרתיות ב"הכי גאים שיש"). בכלל, נראה שפארקר מקפיד להיצמד לנוסחה הרומנטית המנצחת אך נשאר עם דמויות פלסטיק שטוחות. בלי להבין הרבה באהבת נשים, יש לי הרגשה שאפשר היה לייצר פה תשוקה מלהיבה יותר, או לפחות להעמיק את הקונפליקטים הרגשיים ועומקן של הדמויות. למרות כמה בדיחות לא רעות, "קליק" הוא בסופו של דבר סרט סתמי שלא מצליח לגוון או לחדש במסגרת הז'אנרית שבתוכה הוא פועל.