מאסט שפתיים

אפשר רק לקנא. בישראל הפליימינג ליפס מתויקים אוטומטית כ"אלטרנטיבים", ומועברים מיידית למגרת המוזרים, של אלה ש"מבינים". בארה"ב הפליימינג ליפס הם מוזרים, ובכך גם זכות הקיום שלהם. הם בנו קריירה על מוזרות, ובמקום להידחק למגירה חשוכה, שאופיינית כל כך למחוזותינו, הם אומצו בחום על ידי הקהל. הדרך שלהם, מוזיקלית ואישית, היא פתלתלה, ובתקליטם החדש, "At War with the Mystics", הם נשמעים עדיין עמוסי חיוניות ומשועשעים מכל העניין. מהזווית המקומית, הפרובינציאלית, מרשים לגלות שהם יכולים לשחרר עוד יצירה משונה ברגע בו כולם מצפים מהם להביא את הבשורה, ולצאת מזה לגמרי בכבוד.

הפליימינג ליפס פועלים כבר 23 שנה, קשה להאמין. בתחילת הדרך הם עוד כתבו וביצעו שירים שהושפעו מהPאנק של האסקר דו, מההתחכמויות של אלביס קוסטלו ומהגראז'-סיקסטיז של הסוניקס. הסאונד שלהם היה מלוכלך, הגיטרות פידבקו ורוב השירים היו מהירים, רחוקים מאד מהצליל של הלהקה בשנים האחרונות. דרכיהם הצטלבו לא פעם עם אלה של מרקורי רב, וג'ונתן דונהיו של מרקורי היה אפילו לזמן מה גם הסאונדמן של הליפס. מעניין במיוחד, כי שתי הלהקות האלו עברו מהפך מוזיקלי הדרגתי, ויש מי שיאמר כי שתיהן סיימו באותו מקום. אבל אם נשווה את האלבומים האחרונים של שני ההרכבים, נגלה כי הכוחות של מרקורי הולכים ואוזלים, בעוד שהליפס פשוט חוגגים.

להיט מצעדים חצי זניח בשנת 94', "She Don’t Use Jelly", הוביל את הפליימינג ליפס להופעה היסטורית במעוז המיינסטרים הטלוויזיוני של אמריקה הלבנה דאז, "בברלי הילס 90210". מעין פרוטוטייפ להופעות התכופות והאופנתיות של להקות אינדי המתארחות ב"או.סי". אולם ההתחככות במיינסטרים לא גרמה להם להתחנף אל הקהל החדש, להיפך. ב-97' הם שיחררו את "זאיריקה", אלבום שמורכב מארבעה דיסקים, שהדרך היחידה לשמוע היא נגינה סימולטנית של ארבעתם.

את המעבר לפאזה הבאה שלהם הם ציינו ב-99' עם ה-"Soft Bulletin", אפוס חכם וקורע לב, והדבר הכי קרוב שלהם למאסטרפיס. הצורך להושיע את האנושות בעזרתם של מדענים וסופרמן כיכבו במילות השירים, וההפקה שילבה תופים בדיסטורשן, כלי מיתר, נגיעות של דאב אלקטרוני ופסנתרים כבדים.

התזמורים היו לכאורה גדולים מהחיים, אבל השירה הקטנה ומלאת הכוונה של וויין קוין גרמה לתקליט להישמע צנוע למרות נתוני הפתיחה. לכאורה הושלם המהלך להפיכתם של הליפס לאחות התאומה של מרקורי רב, ששנה קודם הוציאו את "Deserters Songs", שהפך אותם סופית מלהקת אוונגרד-נויז, להרכב שמככב בפרומואים של ערוץ 2 עם שירים אפיים ונוגים בהם דבש ניגר מכלי המיתר.

בסופו של דבר, הליפס גברו על מרקורי רב בזכות ההומור. נכון, זה לא בדיוק הומור מהסוג שכולם מבינים, ונכון שמדי פעם גם הם מתבכיינים, אבל המוזיקה של וויין קוין וחבורתו מותירה איזו הילת קלילות גם על רגעיהם היומרניים ביותר, יוצרת את הרושם שגם בשיא הפומפוזיות הם לא באמת רציניים עד הסוף, לא מנסים לעשות מזה יותר מידי עניין.

זה ניכר מאוד גם בתקליטם הקודם, "יושימי נלחמת ברובוטים הוורודים", שגרם להם להישמע כמו להקה שלא החליטה מה היא רוצה להיות. זה היה סלט מורכב ונגיש בו זמנית של אינדי פופ, פרוגרסיב רוק, גרובים שחורים אלקטרוניים, שירי רומנטיקה סנטימנטלית ושירי מדע בדיוני, שחיזק את התחושה שהליפס הם מוטציית פופ. לא ברור איזו קרינה דלפה על הבאבל-גאם שקיים בהם, אבל העיוות הזה הפך אותם למוסד שנקרא על שמם.

וכך, אחרי שיצאו לסיבוב הופעות משותף עם בק, שיתפו פעולה עם הכמיקל ברדרז וקצרו שבחים אין קץ על "יושימי", היה ברור שהליפס חייבים להביא אותה בעוד תקליט קונספט גרנדיוזי. קוין ושות' חשבו אחרת - החבר'ה שבו להקשיב לבלאק סאבת' והתחשק להם לנגן קצת ריפים של הארד-רוק, דרך פילטרים אלקטרוני צורמני שמזכירים את "White Horse", להיט האייטיז המצחיק של Laid Back. כך נשמע שיר הפתיחה, "רדיקלים חופשיים", בו קוין שר בפלצט עם מקהלת סול מאחוריו, שמזכירה את השתטויות הגרוב של פריימל סקרים. השיר הזה, אגב, נכתב בעקבות חלום שהיה לקוין על שיחה בין דבנדרה באנהרט לטרוריסט מוסלמי קיצוני, מה שמחזק קצת יותר את תאורית הפריימל סקרים שלי.

הסינגל, "The Yeah Yeah Yeah Song", מתחיל כמו להיט רוק סבנטיז אמריקאי, בסגנון צ'יפ טריק או בוסטון, אבל תוך פחות מדקה נגיעות הקאונטרי גורמות לו להישמע כמו גרסה אלקטרו-פסיכדלית במיוחד של גרי אקשטיין ו"אני הולך לבית שאן". אני בטוח שהם לא התכוונו, אבל יצא להם טוב.

הבלדה "The Sound Of Failure" מספרת על בחורה, שחברה הטוב ביותר מת. היא מתמודדת עם מה שנראה לה כאופטימיות ריקנית ומזויפת של מי שכנראה לא חוו אובדן מעולם. גוון סטפאני ובריטני מוזכרות כאן כדוגמה למי שמבצעות מוזיקה לא רגישה, שלא תוכל להרים מהקרשים את מי שבאמת חווה אובדן. קוין חוזר אל גוון סטפאני גם ב-"It Overtakes Me" , סוג של גרוב פסיכדלי חמוד, קליט ומשעשע, שנכתב כשהוא מדמיין שהוא כותב עבור סטפאני. במקור, אגב, הוא קרא לשיר " אני אוהבת לאונן ולחשוב על החלל החיצון".

במרכז התקליט הזה נמצא הצורך של הליפס להשתחרר ולעשות קצת שטויות. הם עדיין מחויבים למסרים הקוסמיים שלהם, שלא פעם גובלים בתמהונות, אבל מצליחים לפגוע עם שורות כמו "בכל פעם שאתה מציג את הקייס שלך, כך יותר אני רוצה לפוצץ לך את הפרצוף". (Haven't Got a Clue"), או ב"Pompeii Am Götterdämmerung", שם מתוארות התלבטויותיו הנוגעות ללב של זוג אוהבים שמתכנן להתאבד בקפיצה ללבה רותחת, היוצאת מלוע הר געש.

"At War with the Mystics", שיגיע לחנויות בארץ בשבוע הבא, הוא מסיבת אובדן, שבה, כרגיל אצל הליפס, תוכלו להרהר במוות ולצחוק מולו, מבלי באמת לקפוץ מאיזה גשר.

פליימינג ליפס, "At War With The Mystics" (הד ארצי, Warner)