לא כל יום אולמרט

לפני 14 שנה הלהיטה שרון סטון את העולם עם "אינסטינקט בסיסי". הסרט, בבימויו של פול ורהובן ולפי תסריט של ג'ו אסטרהאז (שקיבל את השכר הגבוה ביותר בהוליווד עד אז: 3 מיליון דולר) זכה להצלחה קופתית אדירה והגדיר מחדש את גבולותיו של המותחן האירוטי, נכדו של הפילם נואר. (הדור השני, היו סרטי הניאו נואר משנות השמונים: "כחום הגוף" או "הדוור מצלצל פעמיים" שחידשו את הנוסחה הקלאסית עם מינון הרבה יותר גבוה של סצנות סקס).

דמותה של הפאם פטאל יוחסה בדרך כלל בסרטי הפילם נואר לפחד בלתי מודע של הגברים מהתחזקותה של האישה. בתקופת הפילם נואר הקלאסי, שהציג אישה מניפולטיבית המנצלת גבר תמים כדי שיירצח את בעלה, יוחס ייצוג זה להתחזקותן של הנשים בעקבות מלחמת העולם השנייה. בשנות השמונים יוחס ייצוגה של האישה המסוכנת לפחד מהתחזקות התנועה לשחרור האישה. במותחן האירוטי של שנות התשעים הפאם פטאל כבר הגיעה לשיאה: היא לא רק תמרנה גבר תמים לתוך הרפתקאות מסוכנות שאיימו על מוסד המשפחה אלא הפכה בעצמה לרוצחת סדרתית; בסצנת הפתיחה של "אינסטינקט בסיסי" מ-1992 נראתה בלונדינית מכוסת עיניים עושה אהבה עם גבר קשור ואז רוצחת אותו בדוקרן קרח. פרויד יכול היה להיות מרוצה - בדיוק בשביל זה הוא המציא את המושג הפופולרי חרדת סירוס.

תסריטו של אסטרהאז ל"אינסטינקט בסיסי" הראשון הגיע לא רק לשיאים חדשים של טעם רע (והוא ידוע בכך, סרטיו הבאים היו "סליבר" ו"נערות שעשועים") אלא גם לדרגות מרתקות של שנאת נשים. לקהל זה לא ממש הפריע. הוא נהר בהמוניו. אולי בגלל פריים וחצי שבהם שרון סטון פותחת את הרגליים למצלמה של ורהובן, ולמבטים של מייקל דאגלס ושל צופים מיוחמים בכל העולם.

נראה כי הסיפור שמאחורי הקלעים של "אינסטינקט בסיסי 2" מעניין הרבה יותר מעלילתו החבוטה והמשעממת של הסרט עצמו, ואני מתכוונת להיעלמותם המסתורית של ורהובן (מחליף אותו מייקל קטון ג'ונס, במאי בריטי שביים סדרות לביביסי ואת הסרטים "רוב רוי" ו"סקנדל") והתסריטאי המקורי, ודחיית הפקתו במשך 14 שנה. אולם בכל זאת, הנה עיקרי הדברים: בני הזוג ליאורה באריש והנרי בין כתבו תסריט המשך ל"אינסטינקט בסיסי" הזוכה לשם המקורי "אינסטינקט בסיסי 2". העלילה, שללא כל הסבר ברור עברה להתרחש במרכז לונדון, ממשיכה לגולל את קורותיה של הסופרת קתרין טראמל וחיפושיה אחר קורבן גברי חדש שיספק את תאוות המין והכוח שלה. בסרט הקודם היה זה השוטר החוקר ניק קוראן (מייקל דאגלס), הפעם טראמל עולה כיתה ופורצת בקרב פסיכולוגי מול פסיכיאטר חביב (דיוויד מוריסי) שבסופו של דבר מאבד את שפיותו.

קשה להחליט מה רעוע יותר בסרט: התסריט השחוק, הבחירה התמוהה בשחקן הראשי או משחקה האיום של שרון סטון. אפשר להמר על הסיבה האחרונה: סטון מעולם לא שיחקה גרוע כל-כך. דמות הפאם פטאל הופכת בגילומה לאוסף של מניירות שחוקות ומוגזמות בלי טיפה של אירוניה או תחכום. לא נעים לומר אבל היא מזכירה יותר את פליסיטי האפמן ב"טראנס אמריקה" מאשר את לורן באקול ברגעיה הגדולים בסרטי הפילם נואר. קתרין טראמל בגילומה המוגזם הופכת למפלצת מפחידה, מעין חניבעל לקטר בגרסה נשית ובלונדינית.

הבעיה הרצינית השנייה נעוצה בליהוקו לתפקיד הראשי של הפסיכיאטר, ד"ר מייקל גלאס, של דייוויד מוריסי- שחקן שהתפרסם בעיקר בדרמות טלוויזיוניות של הבי-בי-סי. למרות שמוריסי הוא גיבור הסרט, (סטון היא למעשה רק שחקנית משנה), הוא חסר כריזמה וסקס אפיל הדרושים להובלת תפקיד כזה. אי אפשר להתחמק מלחשוב מה שחקן כריזמטי באמת יכול היה לעשות כאן (קלייב אואן למשל, שלמזלו כבר הוכיח שהוא יודע לבחור היטב את הסרטים שלו).

שני טוויסטים חדשים ב"אינסטינקט בסיסי 2" דווקא היו יכולים להפוך אותו לסרט המשך מעניין. הראשון, הניסיון לעטוף את המותחן הארוטי בעלילת מתח פסיכולוגית וארגונו סביב הממסד הפסיכיאטרי. עירובם של פרויד ושות' בהסברת מניעי הגיבורים יכול היה לעזור, אך התסריט לא מצליח להעמיק למקומות אלה. העניין השני, העתקת הסיפור לרחובותיה הגשומים והאפורים של לונדון, שמצטלמים יפה כל כך, וליהוק הקאסט כולו על ידי שחקנים בריטיים מוסיפים לסרט אווירה קודרת אך למרבה הצער לא מצליחים להציל אותו; להיפך, המשחק המצוין של הצוות הבריטי (במיוחד דיוויד ת'יוליס הזכור לטוב מ"עירום" ושרלוט רמפלינג) רק מדגיש את יכולותיה המדאיגות של סטון במחלקה זו. מעט אירוניה בריטית הייתה יכולה להציל את הדיאלוגים החבוטים של "אינסטינקט בסיסי 2" ולהפוך אותו למעין פארודיה בריאה.

"אינסטינקט בסיסי 2" אפילו לא מספיק רע כדי להפוך להיות סרט קאלט. כך הוא תלוי לו בלימבו קולנועי בין מותחן אירוטי כושל לבין פארודיה פרועה שאיננה מודעת לעצמה, כשהתוצאה מכניסה את הצופה לבלבול מטריד: הוא לא יודע האם עליו לכסוס ציפורניים במתח, או להתפקע מצחוק.