תתעורר, אמר לי פיקסמן

בשורה לאוהדי צ'כוב: סוף סוף ניתן להשיג שוב את הנובלה "דו-קרב" בתרגום לעברית, לאחר שהתרגום הישן נעלם לבלי שוב מהשוק. הספר "דו-קרב וסיפורים אחרים" יצא עכשיו בהוצאת כרמל, וזו הזדמנות מצוינת להניח לרגע לצ'כוב של תוכנית הלימודים התיכונית- בית קברות ידוע לסופרים רוסים. אמנם צ'כוב נשאר צ'כוב, אבל התדמית הרחומה והחנונה שלו, והעיסוק הבלבדי בנפש האדם המדוכדכת, כפי שבאים לידי ביטוי בכתביו המאוחרים, תופסים מקום פחות מרכזי בסיפורים מוקדמים אלה, ומותירים מקום לקריקטורות אנושיות ארסיות שמחביאות ביקורת אידיאולוגית.

המימד הפילוסופי והמורכב בסיפוריו של צ'כוב אינו זניח, אבל ראשית כל צ'כוב מספק את המצרך הבסיסי ביותר שקורא מבקש מסופר: הנאה. בדוגמאות שלוקטו בספר, הכבדות והתוגה, שאפשר בקלות למצוא בסיפוריו, משובצות ברגעים קומיים עוקצניים ומפולפלים, שהופכים את הסיפורים הריאליסטיים עד אימה לטיול מלא צחקוקים. יש לציין לשבח את הערות השוליים ואת התרגום הקולח, שתואם להפליא הן את הרבדים האנושיים שמעסיקים את צ'כוב והן את ההשתובבויות הקטנות שלו שמנצנצות בטקסט הגולמי. בזכות אלה ניתן עדיין ליהנות מפנינים כמו "הוא היה מסוגל להבין מדוע האוהבים הורגים את מאהבותיהם. הוא עצמו לא היה הורג, כמובן, אך אילו הציעו לו להיות בחבר מושבעים, היה מזכה את הרוצח"; או: "התברר שהקווקז משמעו הרים קירחים, יערות ועמקים עצומי מימדים...ושאין כאן שום שכנים אבל חם מאד ויש סכנה שישדדו אותך". גם בעברית ניתן לדמיין את החיוך הסרקסטי שעטה בוודאי צ'כוב על פרצופו בשעת כתיבת שורות אלו, וליחן לא נס, לא מפאת השנים ולא מפאת שינוי השפה.

הסרקזם של צ'כוב מכוון היטב, אף טיפה ממנו אינה מבוזבזת, והאג'נדה שעלתה בכתיבתו המוקדמת מודגמת יפה בכל הסיפורים המרכיבים את הקובץ, ובמיוחד בנובלה שהעניקה לו את שמו, "דו קרב". בנובלה זו מסופר סיפורו של לייבסקי, רוסי נרפה ועצל, שמגדיר את עצמו כ"קורבן של הציוויליזציה", שמגיע לקווקז עם אהובתו הנשואה לאחר ומנסה ללא הצלחה למצוא שם רווחה. המציאות הטופחת על פניו מובילה אותו לפתח שנאה תהומית כלפי אהובתו, והוא מבקש להימלט ממנה ומהקווקז. שאיפתו זו מובילה את שכנו, פון קורן, זואולוג המעריץ את תורת הדרוויניזם החברתי, להזמין אותו לדו-קרב. כביכול מדובר על דו-קרב בין שני אנשים, אך צ'כוב המוקדם מעמיד על סיטואציות אנושיות קטנות כגון זו עולמות מורכבים של אידיאולוגיות מתנגשות.

לייבסקי הוא דוגמה מייצגת לרוסים בני המעמד הבינוני ברוסיה של סוף המאה התשע-עשרה, אשר מתוארים בסיפור אחר בקובץ מתוארים כ"עצלים מאד...זה אצלם בדם". אלו הם אנשים פסבדו-משכילים, שאינם מסוגלים לעבוד ולהתפרנס, ומבלים את ימיהם בהתמרמרות עקרה ובהתפלספויות רגשיות. לעומתו מעמיד צ'כוב את דמותו של זואולוג רחב-אופקים, אשר מייצג את המדע החדש, שמסרב לקבל את האדם הרוסי הישן, וטוען שהברירה החברתית הטבעית צריכה להביא להכחדתו. הדו-קרב הצ'כובי (כפי שפרופסור טולסטוי מנסחת בדייקנות באחרית הדבר) הוא לא בין אנשים אלא בין דמות המשורר לבין דמות המדען, בין הרוח לשכל. וכיוון שהמפשר בין שני גיבורי הסיפור הוא כומר, הרי שהמתווך בין שני קצוות ההשכלה האלו, לפי צ'כוב, היא הדת.

התפיסה הזו חוזרת כמעט בכל סיפוריו של צ'כוב בקובץ זה: הגיבורים הם אנשי רוסיה שעתידה להשתנות ללא הכר תוך זמן קצר, והתרחשות קטנה, כמעט חסרת חשיבות, כמו נשיקה על לחיו של חייל חסר ניסיון או משחק קלפים, מביאה אותם להתחבטויות נפש שמשמשות את צ'כוב להעברת ביקורת מלגלגת על האידיאולוגיה שהם מייצגים. אלא שצ'כוב נמנע מלנקוט צד, או שמא יש לומר שצ'כוב משתדל לגנות באופן לא מפלה את כל האידיאולוגיות האפשריות: הן הדת, הן המדע, והן האדם הפשוט והרגשי מקבלים אצלו חבטות סטיריות הגונות. עם זאת, אפשר לגלות סימנים מוקדמים לרחמים של צ'כוב, כיוון שגיבוריו הן תמיד דמויות שהלגלוג עליהן מלווה בקריצה של חיבה, ופעמים רבות צ'כוב עושה מאמץ ניכר לתת לדמותם גם נדבך חיובי מאזן.

הסיפורים של צ'כוב קטנים ומינוריים, ועם זאת הם מצליחים להעביר דרך חיי היום-יום, בשילוב של שעמום אכזרי וצחוק שטני, דמות מגוחכת של בן-האדם הרודף כל חייו אחרי רעיון, במקום לחיות. על אף הגיחוך בדמויות שלו, הקריאה בסיפורים מראה שצ'כוב אהב את הקומדיה האנושית ואת בני האדם, ויחד עם הכעס על המין האנושי יש בהם גם אנחה של השלמה. היכולת לשלב את כל אלו – זוהי אמנות הסיפור.

"דו-קרב וסיפורים אחרים", אנטון צ'כוב. מרוסית: דינה מרקון (הוצאת כרמל)