מומי זעפרן: חבל שלא דיברו איתי

יותר מארבע שנים אחרי ש"נשות הכדורגלנים" הנציחה בטלויזיה הבריטית את הכדורגל כתופעה הכי נוצצת ומטונפת בתרבות הפופולרית באנגליה, תעשיית הטלוויזיה בישראל נזכרה להידבק בקדחת. בעוד שלערוץ 10 מופקת בימים אלו סדרה, שעוסקת בצעירה עשירה שיורשת קבוצת כדורגל, הרי ש"הוט" הזריזים כבר הקדימו את שאר המתכננים והעלו אתמול את פרק הבכורה של "האלופה", הטלנובלה החדשה של לימור נחמיאס, גל זייד ודרור נובלמן, האיש האחראי על הצלחת המגה-טראש של "הוט" בשנה שעברה, "טלנובלה בע"מ".

שיווקה של "האלופה", שנעשה בעיקר באמצעות חזם המתוח של יהודה לוי ועופר שכטר ושדיהן הקופצניים של לירז צ'רכי ועדי הימלבלוי, עורר תקווה שאולי גם בישראל יסתיים העידן בו הכדורגל מזוהה עם גרעינים שחורים, כרסים שעירות, התנהגות גסה ואוהדים בהמיים. שאולי אפילו בארץ הקודש, בה המשחק מנוצל לרוב כוויאגרה לתמיכה בזקפה הלאומית, תתחיל תקופה חדשה ולוהטת בה ייהפך הכדורגל הישראלי לפנטזיה סקסית מלאת זוהר (ולא רק בראש של איציק), שמפניה ואורגיות לוהטות, כאלו שאינן מתקיימות במועדון הפוסיקט, או בחברת נערות ליווי באדיבות מוני שיקלי. מי שעקב אחרי נסיונות הנפל של ליגת העל בעשור האחרון לעטות על עצמה גלאמור, יודע שבמציאות זה אבוד. אם לשפוט על פי הפרקים הראשונים של סדרת הטלוויזיה, הרי שהמרחק בין תדמית נוצצת ל"אלופה" גדול אפילו יותר מהמרחק בין המילה "קלאסה" לאישיות של אלי טביב.

וזה לא שלא ניסו לפזר שם קצת זוהר. ועוד איך ניסו. הכול יש ב"אלופה". יש את סער, שחקן הכדורגל הפופולארי וההולל של קבוצת "הכח ירושלים", שזנח בעברו את מיטל התמימה (לירז צ'רכי) והתחתן עם ליאן (עדי הילמבלוי) הבת של מנהל הקבוצה, ויש גם את תום (עופר שכטר), שחקן הכדורגל הצנוע, שנפרד ממילי, חברתו המרשעת, ולבטח יתאהב בסיגי הענייה (מיכל גבריאלוב) שעובדת ממש כסינדרלה (המחווה נעשתה ביד כה גסה עד שהעיניים כואבות) בסלון היופי של טובה, אימה של מילי, המגולמת על ידי מירב גרובר המופלאה. ויש עלילות נוספות, שמעניינות עוד אפילו פחות, ומתרחשות סביב הפירוק של "הכוח ירושלים", שבה משחק סער ואותה מיטל, שהספיקה להתחתן עם מין חיקוי גיידמק, מנסה לקנות על מנת לנקום בסער על שזנח אותה לאנחות. אז באמת יש ב"אלופה" הכל, למעט אולי מספר דברים זניחים כמו מקוריות, מעוף, השקעה מינימלית בתסריט, בלוקיישנים, בזוויות הצילום, במשחק ובסאונד. בקיצור, אם פרק אחד בן שעה של טלנובלה, נדמה יותר ארוך מ"שואה" של קלוד לנצמן, אז מישהו פה לא עשה את עבודתו נאמנה.

ומי זה היה? לשנייה, לא ממש ברור, שכן אם מראש מדובר בקריטריונים של טלנובלה ולא של "שבתות וחגים", אז אפילו אפשר לפרגן ליהודה לוי ולעופר שכטר שמשחקים כראוי ואפילו אפשר לשמוח לגילוין של מספר הפתעות מוצלחות שמגיחות למסך בזכות "האלופה", כדוגמת מיכל גבריאלוב המתוקה שמשחקת בחן רב ושרי אלפי ניסן שמשעשעת בתפקיד אחותה הטיפשה של מילי. אז מה קרה בתאונת אצטדיון זו? האם ההילה של דרור נובלמן היא בסך הכל בלון אוויר חם ונפוח שהתפוצץ? האם מגע הטראש המוזהב התקלקל? הייתכן כי כבר נמאס מדיאלוגים חלולים? שנגמרה הסבלנות לסצנות מביכות עם שני ניצבים וזווית צילום אחת? שנשבר מלהתענג על המילה "טראש" כבעלת משמעות עמוקה, למרות שבסופו של היום, עדיין מדובר ב"יצירה" עם נפח אמירה כשל רוחמה אברהם? או אולי יותר משנתיים אחרי "השיר שלנו" בלתי אפשרי כבר להחשיב כל הופעת אורח של איציק זוהר כ"התכתבות מחוכמת עם המציאות" או להתרגש מכל גיחה של שחקן ברמתו של דודו זר כ"קאמבק מיתולוגי"? או אולי פשוט כבר אי אפשר להסכים לקיומו של רף טלוויזיוני כה נמוך בו כל טלנובלה חצי מתוחכמת נחשבת לפסגת פאר היצירה?

תחלואים אלו מצויים ובשפע בטלנובלת הכדורגלנים של "הוט", אבל האמת המרה היא ש"האלופה" אינה יותר גרועה מכל "אהבה מעבר לפינה", "לגעת בעושר", "משחק החיים" ושאר אחיותיהן שעלו על המסך בשנים האחרונות. הבעיה אינה בז'אנר, שכן גם לטלנובלות יש מקום בלוח משדרים. הבעיה נוצרת כשבמשך הזמן נוצר לוח שידורים שלם המורכב כמעט אך ורק מתחקירים סנסציוניים, תוכניות ריאליטי דה-לא שמאטע, טלנובלות ושאר מרעי בישין שעלותם פחותה באופן ניכר מההשקעה הכלכלית הנדרשת להרמת סדרת דרמה ראויה. בעולם כזה "האלופה" היא רק סימפטום לנגיף האמיתי - מנהלי ערוצים מתנשאים וחברות הפקה קמצניות שעקב ראיית עולם צרה ותאוות בצע לא מוכנים להוציא מכספם על יצירות איכותיות ועל תשלום נאות לבימאים, כותבים ושחקנים. רק אם מנהלי ערוצי הטלוויזיה יתחילו לאזן בין שיקוליהם הכלכליים האישיים לבין שיקולים תרבותיים ארוכי טווח, אולי נזכה לטלוויזיה ראויה שלא תבייש את יוצריה ואת צופיה. ואם זה לא יקרה, אולי צריך לקוות שלפחות שביתת התסריטאים הצפויה להתקיים ב-16 לאפריל תוריד את "האלופה" הישר מהמסכים.