תרפיה

את "חיים בין השורות" (The Squid and the Whale) עשה נוח באומבך, שחתום בינתיים על שני סרטים קטנים - Mr. Jealousy ו-Kicking and Screaming. באומבך החליף את אוון וילסון כשותפו הקבוע לכתיבה של ווס אנדרסון ויצר איתו את "עמוק במים" המופלא. אבל אם תחפשו קווים מקבילים בין השניים, "חיים בין השורות" מזכיר דווקא את סרטו הקודם של אנדרסון - "משפחת טננבאום". בשניהם תמצאו משפחה מתפרקת עם פטיש ספרותי חזק. ואם תמשיכו לחפש את אנדרסון, תמצאו השפעה רבה שלו על הסרט - בו הוא שימש כמפיק - למעשה, "חיים", לכל אורכו, נראה כשילוב של אנדרסון עם טוד סולונדז, אבל בתיבול מריר-מתוק מקורי ומרענן.

ברוקלין, 1986. ברנרד ברקמן (ג'ף דניאלס, כנראה בתפקיד חייו) הוא מורה לספרות מתנשא, שוויתר, לדבריו, על קריירה של סופר גדול למען פרנסת המשפחה. אשתו, ג'ואן (לורה ליני המצוינת כתמיד), פוצחת בקריירה ספרותית מצליחה הרבה יותר. עם הרבה קשר לכך, אבל לא רק, מתפרקים נישואיהם, כששני הילדים – וולט בן ה-16 (ג'סי אייזנברג, שאני חוזה לו גדולות ונצורות – לפחות כל מה שג'ייסון שוורצמן לא הצליח להגשים מבחינת ציפיות) ופרנק בן ה-12 מיטלטלים ביניהם ונדפקים נפשית עד היסוד. בעוד שוולט גונב שיר לפינק פלויד, ופרנק שותה בירה ומורח את הזרע שלו על ארונות בית הספר, מתפנים הוריהם לטפל בכל המאוויים האגואיסטים שלהם – אביהם תוקע את אחת הסטודנטיות שלו (אנה פקווין, שהפכה מהילדה התמימה ב"הפסנתר" והמתבגרת המוטנטית ב"אקס-מן" לפצצת חושניות מתקתקת) ואמם משתעשעת עם מדריך הטניס המשפחתי.

"חיים בין השורות" הוא בדיוק מה שוודאי הספקתם לשמוע עליו - סרט קטן ומצוין. באומבך עשה אותו בפחות מחודש צילומים ובתקציב של כמיליון וחצי דולר בלבד. הקושי הגדול, מן הסתם, לא היה טמון בתלאות ההפקה, אלא בכתיבת התסריט ועיבודו למסך, שכן "חיים" הוא סרט המבוסס - ברובו, אך לא באופן טוטאלי - על נעוריו של באומבך (הוא וולט). בכלל, רואים שבאומבך משתמש בסרט כסוג של תראפיה אישית. כשוולט יושב אצל הפסיכולוג ומספר לו את סיפור "התמנון והלוויתן", ממנו גזור שם הסרט, הוא מנסה, למעשה, להעלות זיכרון טוב מחייו הקצרים, ולא לחלוק אתו את תחלואיהם. כך גם באומבך, ש"חיים בין השורות" שלו לא נופל למלכודות של דיכאון והתחשבנות אישית עם הוריו, אלא מעלה שכבה עבה של סוכר על המרירות האוטוביוגרפית. באומבך משתמש בהומור, כפילטר החוצץ בין כאבי ההתבגרות האמיתיים שלו לבין התוצר הסופי. ויחד עם זאת, נדמה שוולט מתמודד לבסוף עם השדים שלו. עבור באומבך, כנראה, ההתמודדות היא בעצם עשיית הסרט.

מלחמת ההורים בתסריט של באומבך שונה מרוב סרטי הגירושין שלמדנו להכיר, כשהפוקוס הוא על שברון התא הפטריארכלי, ועל ההשפעה שלו על הבן הבכור במשפחה. בניגוד לחוסר התפקוד של המשפחה, הקאסט של באומבך מתפקד באופן מושלם כמעט, כשכל אחד מקבל בדיוק את הטיפול והנפח הנכון. משלים אותם פסקול מעולה, עמוס ביציאות מקוריות, שמשחק בעצמו תפקיד. התעלומה הגדולה היחידה שנשארת בסרט, היא בסוף שלו (אל דאגה, אין ספוילר). הסיומת של באומבך היא חדה, מהירה, ונראית תלויה באוויר, כמו מה שנקרא "קליף האנגר" בסדרות טלוויזיה (סיומת של פרק המשאירה אותך במתח עד הפרק הבא). 20 שנה אחרי שהוריו של באומבך התגרשו, המעגל אותו הוא סוגר אולי אינו מושלם, אבל לבטח כזה המייצר סרט מקורי, שפשוט תענוג לצפות בו.