קדימה לבראסרי!

נדמה שגיא מרוז מתחנן להשוואה ליאיר לפיד, על כן בחר לקרוא לקובץ טורי "מרוז פלייס", שפורסמו במקומוני מעריב, בשם "עכשיו טורי"- עוד משחק מילים על הדמיון בין המילים טור ו-תור, שלפיד כבר השתמש בו בצאת קובץ טוריו שלו, "עומדים בטור". ספק אם ההשוואה עושה חסד עם מרוז: מטרתה היא מן הסתם להציג את מרוז מחד כאוטוריטה פובליציסטית בליגה של הגדולים, ומאידך כאופוזיציה לדמות נוטפת השמאלץ של נסיך הוויקאנד של ידיעות: עיתונאי חוקר אמיתי, קיצוני משוגע, שלא מפחד לומר את דעתו גם אם אינה תואמת את הקונצנזוס הישראלי. למרבה האכזבה- וודאי עבור מי שחיבב את פועלו עד עתה- עולה מקריאת הספר שכמו תאומו הרשע של סופרמן בסרט השלישי בסדרה, ההבדלים בין השניים הם בעיקר קוסמטיים: קצת זיפים, קרע בחליפה, והופ – הרי לכם גרסה מחוספסת של לפיד, שאינה שונה ממנה בשום דבר מהותי.

ניכר במרוז שהוא רוצה לבעוט, לזעוק את תסכוליו על החברה והמדינה, לקלל ולהיות מצחיק על גבול הפוגעני, אבל חוץ מהקטע של הקללות, דבר מאלו לא מתרחש בטורים שלו. אנחנו נשארים עם דעות צודקות תמיד, מאוזנות, שלא לומר צדקניות, והבעיטות מתבררות כסתם בוטות מתלהמת ולא נעימה. עשייתו הטלויזיונית של גיא מרוז ב"בולדוג" היתה ראויה ומעניינת, אולי אפילו חשובה. הופעתו ב"חיים על פי Y" היתה משובבת. עיון רוחבי בטורים שלו במקומון חושף את ערוותו הבנאלית ברבים; קיבוץ טוריו לספר הוא עבור דמותו של מרוז מה שלעיסת טרמיטים היא עבור הפסנתר – כרסום יסודי והרסני מבפנים, עד שנותרת רק כסות חיצונית שגם היא עתידה להתפורר בקול דממה דקה.

גם מרוז כותב מכתב אהבה לבנו המתגייס, אלא שבמקום להגיד לו עד כמה זו חוויה ישראלית-ציונית, שבסופה מחכה סיגר שמנמן להשלמת טקס הגבריות, הוא מקלל קצת את הצבא, ומספר איך פרץ לבקו"ם כמו אחרון הערסים ביציע המזרחי של טדי, על מנת להציל את בנו ממאסר לאחר שזה איחר בשבוע ליום גיוסו. גם הוא כועס על כך שמח"ש פטרו את פושעי אוקטובר בלא כלום, וגם הוא זיהה את ההשוואה הפוטנציאלית בין הנחישות והרגישות של כוחות הביטחון מול המתנחלים לבין ההדק הנלחץ של אותם כוחות מול ערביי ישראל, וגם אותו זה מכעיס וגם הוא הגיע למסקנה שהמדינה מתירה את דמו של חלק ניכר מאזרחיה. אולם יחד עם זאת הוא שמאלן הגון מספיק בשביל לכעוס על ערביי ישראל שמעורבים בפי שלושה תאונות דרכים מיהודיה. ממש סמל לאיזון מושלם, ורק חסרה הטיית ראש קלה וקצת ג'ל.

מלפיד אנחנו מצפים לבדיחות של סמול-טוק בלאונג', עם קוניאק משובח, שטיחים רכים ונשים רכות לא פחות, שגוררים צחקוק מנומס ולא יותר, ומקבלים פחות או יותר את זה. יש מי ששונא את זה, הרב, מסתבר, אוהב את זה. אבל ממרוז איש "נייס גיא" אנחנו מצפים לקריעה אחת ומתמשכת של הסרעפת, ללסתות נשמטות בתדהמה אל מול התעוזה. והנה, מרוז בטוריו הוא סתם אנטיפת, ששכח איך להצחיק ובמקום זה מנבל את פיו בתקווה שזה ירגיז מישהו. מרוז שמאלני מלפיד, אבל גם הוא לא יודע שום דבר שאתם לא יודעים, והוא לא מציג בפניכם פרשנות חריפה או זוויות חדשות לתפיסת המציאות העקלקלה של ישראל. הוא רק פורץ למקומות וצורח על אנשים. הטורים שלו שטחיים מאד, פופוליסטיים, מבוססים בקונצנזוס הנוח. מה שהופך את מרוז לזאב בודד נידח ומוצא מן הכלל זה לא הדעות שלו, אלא הסגנון שלו. פה נעוץ ההבדל העקרוני היחיד בין השניים. בעוד לפיד מסתמך על יכולתו להיות נעים לכולם, מרוז מנסה להסתמך על יכולתו להיות מגעיל לכולם.

הבדל אחרון בין השניים הוא שיאיר לפיד כותב בלי שגיאות, או שלהוצאה שלו יש מספיק כבוד עצמי בשביל להעסיק מגיהים. להוצאת מעריב ככל הנראה אין כבוד ומגיע להם פליק על היד: כשעיתונאי רב שנים ומעללים כמרוז מוציא ספר שבו התאמה בין תואר המספר למין שם העצם היא נדירה כמו פיצה בהתנחלות בת-עין, וגוף ראשון יחיד גורר אחריו פעמים רבות פועל עתיד בגוף שלישי ("אני יעשה") זו לא כתיבה צעירה, מרדנית ומגניבה. זו בושה וחרפה.

"עכשיו טורי", גיא מרוז (ספרית מעריב)