אם אפשר עוד קצת מאותו הדבר

קשה להתאפק ולדבר על גרהם קוקסון בלי להצמיד מיד "הגיטריסט לשעבר של בלר", אבל אולי צריך להתחיל להתרגל. ראשית, עם צאת אלבומו החדש, מספר אלבומי הסולו של הגיטריסט הממושקף כבר משתווה למספר האלבומים שהוציא עם הלהקה ההיא – שישה. שנית, אלבום הסולו הקודם והמוצלח של קוקסון הניב עבורו לראשונה סוג של להיטון פופ בדמות "Freakin' Out", הוא הוכתר כזמר השנה בגיזרות האנ.אמ.אי, והסינגל הראשון מהאלבום החדש חדר אף הוא לטופ 20 בבריטניה. שלישית, גם קוקסון עצמו משתדל להדגיש שהוא ובלר הכי לא אייטם. הוא שולל בהתמדה את אופציית האיחוד, ובהופעותיו שר אך ורק משיריו פלוס קאברים לשירים שהוא אוהב, אבל לא נוגע בשירים של בלר.

באלבומי הסולו הראשונים של קוקסון, שיצאו כשעוד היה בבלר, הוא הלך על לואו-פיי ורוק מחוספסים ולא ממש ידידותיים למאזין. אולם בשני אלבומי האחרונים עבר קוקסון לכיוון יותר פופי, שמשדרג לו את העסק. החדש, "Love travells at illegal speed" אמנם אינו אלבום מושלם, אבל בכל זאת מכיל כמות נאה של שירים מוצלחים. השיר החותם, "See a better day" הביטלסי, הוא משירי האהבה החמודים של התקופה האחרונה. כמה פשוט – ככה יפה, עם מילים נוגעות וביצוע צובט. ואילו "You & I" בעל הפזמון המדבק מוביל בגיזרת הכיף.

אפילו שסביר להניח שרוב נערות האינדי היו מתמסרות בשמחה לגיק הכי מגניב בעולם, קוקסון עצוב, מבולבל ומתוסכל מינית באלבום הזה, והלב שלו שביר כמו מצה טרייה. החשש מבדידות ומפרידות חוזר שוב ושוב לאורך השירים באלבום ("Why did I want to set you free? It seems my mind is more a prison now I'm free", מתוך "Don't believe anything I say").

באגף הסאונד, כצפוי מאלבום סולו של גיטריסט, יש המון גיטרות וגם כמה התחרעויות, כשרוחם של הבאזזקוקס ודה ג'אם שורה מעל. לפעמים נוספים אורגן, קולות רקע וכל מיני פעלולי הפקה, שדי חדש למצוא באלבומים של קוקסון. באגף הזימרה קוקסון אמנם לא ממש מצטיין, אבל אם אתם לא טהרנים קפדנים אולי אפילו תמצאו את הקול הדקיק והתיכוניסטי שלו חינני. בתור הבחור החמוד מהשכונה ביום רגשני זה עובד די טוב. והוא אפילו מצייר בעצמו את העטיפות.

גרהם קוקסון, "Love travells at illegal speeds" (הליקון, EMI)

אחד מדיוני היסוד של חסידי רוקנ'רול הוא האם חדשנות היא מרכיב הכרחי בהצלחה של אלבום. האחרון של גרהם קוקסון מוכיח שלא. כשעושים אותו דבר, אבל עושים אותו היטב – זה עובד. ואילו החדש של פלסיבו מדגים כיצד כשעושים אותו דבר, אבל לא עושים אותו מספיק טוב – זה מה-זה משעמם.

באלבומם החדש והחמישי במספר, פלסיבו משכפלים, שוב, את הסאונד הוותיק שלהם (סתם משחק: האזינו לריף הפותח את "Meds", והשוו ל"Every you and every me" מהאלבום השני שלהם), מה שאומר שהמעריצים הוותיקים יעלוזו ואלה שכבר מכירים את אלבומיה הקודמים של הלהקה, אך מגיעים בלתי משוחדים, עלולים להתבאס. מה גם, שקצת מביך לשמוע את מולקו, ממרומי גיל 30 ומשהו, שר על כשלונו במבחנים באלגברה ועל לשדוד בתים של שוטרים.

כשהחבר'ה בשיאם זה בכל זאת עובד ("Infra-red" בעל הפזמון הסוחף), ועוד איזה שניים-שלושה שירים פה עוברים בקושי, אבל שאר השירים, איך לומר בעדינות, נכנסים מאוזן אחת ויוצאים מהשנייה. ממש אין מה להשוות לשני האלבומים הראשונים והמקסימים. הדואט עם מייקל סטייפ ("Broken Promise") גרוע במיוחד; סטייפ מלחשש ביובש ואינו מוסיף מאומה. יש גם דואט עם Alison Mosshart מלהקת דה קילז, אבל בינינו, כבר היה עדיף לקחת את אביב גפן.

פלסיבו – "Meds" (הליקון, Virgin)

יותר מכל אלבומי הסולו שלה, יש להניח שבת' אורטון תיזכר בזכות שיתופי הפעולה שלה עם הכמיקל בראדרז בשנות ה-90. בתור הקול הרשמי של אומת הצ'יל אאוט המתודלק זה היה לא רע. מה חבל שקריירת הסולו שלה, המורכבת בעיקר משירי אינדי-פולק מפילי תרדמת, סוערת כשקיק תה ירוק. האלבום החדש והרביעי של אורטון היה אמור להיות קצת יותר מזה, בזכות ג'ים או'רורק שאייש את כס המפיק. אלא שלמרבה הצער, או'רורק, שכבר הוכיח ביצועים בעבודותיו עם סוניק יות', ווילקו ואחרים, וגם באלבומי הסולו שלו, בחר לזרום עם אורטון למחוזות השעמום הרגילים שלה.

"הייתי רוצה להפוך את המים האלה ליין, אבל זה בלתי אפשרי", שר ג'ארוויס קוקר האליל ב"Dishes". וכך, גם אשפו?ת הסאונד של או'רורק והקול המרשים של אורטון לא יכולים לייצר ניצוצות כשהשירים עצמם כאלה מימיים. שיר הנושא, "Comfort of strangers", הוא דוגמה טובה לכמה השת"פ הזה מוחמץ. או'רורק הצליח לדחוף למיקס מרימבה, אורגן, פסנתר, כלי מיתר ועוד - כל זה בשלוש דקות וקצת - ועדיין לשמור על נימה עדינה, חרישית ובלתי מתאמצת. א-מ-מה, השיר עצמו כה עצל ומייגע, שכבר היה עדיף להביא את כל כלי הנגינה האלה לשיעור מוסיקה באיזה מתנ"ס באשדוד.

גם מבחינת המיצוב אורטון נופלת בין הכסאות. היא לא מספיק פופית בשביל לרשת את דיידו, לא מספיק ג'אזית כדי לחתור תחת נורה ג'ונס, ואף לא מספיק פסיכית כדי לפחות לזהור באלטרנטיבה, במסגרת החבר'ה של הפריק-פולק. פשוט סתם.

בת' אורטון – "Comfort of strangers" (הליקון, EMI)