הילה-טוני נבוק

איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?

אני אוהבת מוזיקה והעבודה שלי ללא ספק מושפעת ממנה. מכיוון שהטייפ בסטודיו שלי לא קורא צרובים, יש לי גם תירוץ לקנות דיסקים. לפני שאני מתחילה פרויקט אני תמיד הולכת לטאוור רקורדס. אמנם מאוד יקר שם, אבל פעם קיבלתי זיכוי שמן ליומולדת והוא מחזיק אותי מאז. אני מאד מתרגשת מעטיפות של דיסקים והרבה פעמים בוחרת רק לפי העטיפות. אגב, לא תמיד זה עובד.

הלייבל האהוב עליי הוא ראף טרייד. לאחרונה שמעתי הרבה בל אנד סבסטיאן, פליימינג ליפס, סם פריקופ, המייק-אפ, בי-52, פרינס, יו לה טנגו ושלום גד. יש לי מגבר ומיקרופון בסטודיו וכשיש שיר שאני אוהבת אני חייבת להצטרף לשירה. לפעמים זה שורף לי ימים שלמים.

כשאני עובדת על רישומים גדולים אני נהית לוחמנית ומאזינה לרמונס, הסטרוקס, הפול, הרוטס, הפו פייטרס וגם הווליום עולה. יש שלבים שבהם המוזיקה ממש הכרחית. היא מניעה אותי פיזית והדף סופג את התנועה הזאת. ברגעים האלה אני מקפידה שהווילונות יהיו מוגפים.

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

אין לי כבלים בבית. כשאני הולכת למקום עם כבלים אי אפשר להזיז אותי מהכורסה. יש לי די-וי-די, אז אני רואה סדרות כמו "המשרד", "תרגיע", "סופרנוס" ו"או-סי". בעולם הקולנוע אני מאד אוהבת את ווס אנדרסון וקים קי דוק. אני אוהבת גם פופקורן.

שירה ומחול משפיעים עלי מאוד, החיבור שלהם למיצג ורישום משמעותי ומרתק. הופעת מחול טובה מעוררת בי פרצי הנאה וקינאה. לרוב אני נשארת עם משהו קטן מאוד, מילה או משפט מתוך שיר או מחוות גוף שמחלחלים לעבודה שלי. אני מתבססת על תנועה כנקודת מוצא ולא על נרטיב או דימוי. גם אנשים, שיטוט ברחוב או פשפוש בשווקים או בחנויות מעוררים בי סקרנות ומצטרפים למכלול הדברים שמרכיבים את היצירה.

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גרה ברחוב אחד העם ואין לי טענות מיוחדות כלפיו. הבניין שלי די מתפורר אבל מסביבי יש בתים מקסימים וגם עצים. הייתי רוצה שבאחד העם יהיו יותר זקנים. יש פה רק צעירים בסביבה. אני מאד מרוצה מזה שאני קרובה לרח' אלנבי. פעם לא סבלתי אותו ועכשיו אני מסתובבת בו המון. רחוב מכוער ונהדר.

למי היית מכניסה מכות?

אני לא בעד ללכת מכות. אבל אם כבר, אז הייתי מכניסה מכות לכנופיות גנבי המתכות שמפרקים פסלים ואנדרטאות.

מה ההתמכרות שלך?

אני מכורה לגלישה באתר הומלס. בכלל, נתוני נדל"ן ממש מרגשים אותי. זה התחיל לפני שנתיים וחצי, כשחיפשתי דירה, הייתי נכנסת כל יום לבדוק מה מצב הדירות. מאז, אני עדיין בודקת יום-יום מה ההיצע, וגם הולכת לראות דירות לפעמים - סתם בשביל הסקרנות. יש באתר תמונות מצוינות של דירות. אנשים חושפים את הדירות שלהם בצורה הכי לא מחמיאה - תמונות מגוחכות של חדרי אמבטיה וסתם מדפים במטבח.

אני מכורה גם לביקורים במחלקות קוסמטיקה בפארמים ברחבי העיר. אני כמעט לא קונה, אלא אוספת דוגמיות ומפטפטת עם דיילות היופי. הדינמיקה ביניהן מעניינת. לפעמים יש ביניהן יריבויות קשות. הרבה פעמים, בלית ברירה, אני נותנת להן את המספר שלי ואז מקבלת שיחות טלפון נלהבות ברגעים הכי לא מתאימים בנוגע למבצעים והנחות.

את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך? מדוע?

את חברתי האהובה והמוכשרת קרין מנדלוביץ ואם כבר אז גם לאוכל ליד הדרינק. שתינו עבדנו על תערוכות במקביל וכמעט שלא נפגשנו, אז סתם בשביל הכיף.

הייתי מזמינה גם את גו'לייט, דיילת היופי של חברת לנקסטר בסופר פארם בדיזנגוף סנטר. היא נראית לי בחורה מאד מעניינת, אבל ליד הדוכן שלה אי אפשר לפתח איתה שיחה בלי שהמילים תאים מתים, נקבוביות ולחות יחזרו לפחות עשרים פעם.

מה הרינגטון שלך?

הרבה שנים היה לי רינגטון צורמני שחיברתי בעצמי, אבל עם המעבר לטלפון חדש נאלצתי לוותר עליו. עכשיו יש לי רינגטון שניקרא "קריביים" והוא קורא לי קריאה עמומה ממצולות האוקיינוס לענות לטלפון.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

הייתי שמחה אם דיוויד שרינגלי, האמן הסקוטי, היה בא. מדהים אותי איך ברישום רזה כל-כך הוא מצליח להיות מצחיק, בוטה, חד ומרגש. השילוב של טקסט בעבודות שלו מבריק בעיניי ויש לו גם טעם טוב בבגדים.

איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?

יש לי שיער מתולתל-אפרו. אני נזהרת ממכשירי פן.

מהם הרגלי הגלישה שלך? מהם הלינקים החביבים עליך?

חשבתי שאני יכלה לחיות גם בלי אינטרנט. לא הייתי מחוברת במשך חודשיים, שנוררתי אינטרנט אצל אנשים ושרדתי. עכשיו, אחרי שהתחברתי, למדתי שחיים בלי אינטרנט הם לא חיים.

חיפוש תמונות בגוגל הוא תמיד מקור מצוין לשעשועים. אני אוהבת לחפש תמונות משפחתיות של אנשים ותמונות של קבוצות כדורעף מבתי ספר בארה"ב. אני גולשת גם באתרים של אמנים ותערוכות בארץ ובחו"ל.

הילה-טוני נבוק (32) חדרה לעולם האמנות חמושה באפרו, לוק מסוגנן, ויכולת ראויה לציון לזהות רגעים קטנים ולהפוך אותם לאובייקטים מעלי חיוך. בתערוכה החדשה שלה, "פריזבי" (באצירת אורלי הופמן), היא מציגה מיצב ובו שלל ציורים, אובייקטים ועבודות וידאו; בלונים מתפוצצים של מסטיק מתועדים בווידאו, סלילי קופה רושמת, מחקים משומשים שהופכים לזר קטן על גוש פלסטלינה, יד מפלסטיק שאוחזת בבלון גז נתלית מהתקרה וציורים רבים בטושים. העולם שלה צבעוני, מושך, ובעיקר – לא צפוי. היא מצליחה להפגיש בחן אלמנטים של פנטזיה עם פרקטיקת היומיום.

נבוק למדה צילום בקמרה אובסקורה, תקשורת חזותית בוויצ"ו חיפה ובתוכנית לימודי ההמשך של קלישר. היצירה שלה נעה בין מיצבים, מיצגים, רישומים ווידאו. היא נחשפה לקהל הרחב בתערוכות הקבוצתיות של "ארטיק" שריכזו את זוכי מלגת קרן תרבות אמריקה-ישראל ונערכו ב-2000 וב-2001.

מאז היא שומרת על קצב של כמה פרויקטים ותערוכות בשנה; בין אם בעבודות מיצג משותפות עם קרין מנדלוביץ' שנערכו ב-2002 ו-2003, או בפרויקטים עצמאיים במסגרת בייבי המיצגים של תמר רבן – "אנסמבל 209" בתחילת המילניום ובתערוכות קבוצתיות נוספות שנערכו בשנים האחרונות.

"העבודה שלי תמיד מתחילה מקו", היא אומרת, "הרישום שלי מתהווה מתוך הפעולה ולא מתוך דימוי ונע בין אינטנסיביות וספונטניות לבין קו מתוכנן ומאופק. בעבודות מיצג התהליך יותר שכלי ומובנה והוא מהווה המשך ישיר לעבודה הקווית על הנייר. תהליך העבודה שלי מאוד אינטואיטיבי. אני אוספת הרבה חומרים ורק בשלב מאוחר יותר נכנסת להגדרות".

עבודה שיצרה בנובמבר האחרון, במסגרת הביאנלה הבינלאומית החמישית לאמנות המיצג, שופכת קצת אור על דרך הפעולה המעניינת שלה. במסגרת המיצג "תן וקח" היא חילקה פרחים לעוברים ולשבים ברחובות תל אביב, תוך שהיא מאלצת את הלוקחים להבטיח לה שהם יעבירו את הפרח הלאה. "הנגישות לאנשים מעניינת אותי", היא מבהירה, "ביקשתי ליצור סיטואציה לא צפויה שתאפשר אינטראקציה ספונטנית בין אנשים זרים ברחוב. תיעוד מסלולו של הזר, מחוות האנשים והסיפור ביניהם יצרו את העבודה".


פריזבי, עד ה-28.4, בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב