פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אני התגלות הגדולה/ מר הצלחה

      אלון עוזיאל על דניאל ג'ונסטון: מוזיקאי הלו-פיי הכי בעולם, כלומר הכי חסר סיכוי ושהכי מגיע לו, בדרך להיות הביטלס

      דניאל ג'ונסטון הוא מהאומנים המוכשרים של 25 השנים האחרונות, המלך הבלתי מעורער של עולם הלואו-פיי, ואחת מפיגורות האינדי הכי משפיעות בעולם. יחד עם זאת, האדם הממוצע, שנחשף על בסיס יומי לשמה של קלי קלרקסון 40 פעם לפני ארוחת הבוקר, יכול להעביר את חייו מבלי לדעת על קיומו.

      "סוף סוף עשיתי את זה / אני לא מאמין / אני כל כך מצליח / אני התגלות הגדולה / סוף סוף עשיתי את זה בגדול / אני מר הצלחה"

      ואולי זה עומד להשתנות? רבע מאה אחרי ששחרר את הקלטת הראשונה שלו, אחרי שהספיק לשתף פעולה עם יו לה טנגו, ספארקלהורס, ג'אד פייר וסוניק יות', נראה שג'ונסטון מגיע לאיזושהי נחלה. שמו מתחיל לצלצל כמוכר ליותר ויותר אנשים. מעריציו היו משוכנעים ש-15 דקות התהילה שלו הגיעו אי אז כשדיוויד בואי נהג להזכיר אותו כדמות משפיעה, או כשיצא לפני כשנתיים אוסף המחווה "The Late Great Daniel Johnston", שהכיל גרסאות כיסוי לשיריו שבוצעו על ידי טום וייטס, בק, טינאייג' פאנקלאב, ברייט אייז, דת' קאב פור קיוטי, טי-וי און דה רדיו ופליימינג ליפס. באופן מוזר, החשיפה לה זוכה דניאל ג'ונסטון הגאון רק הולכת ומתרחבת.

      הוא כמעט בן 45, ורק עכשיו מתחילות סצינות התרבות שמחוץ לבועת האינדי שלו להתייחס אליו. ציורים שלו מוצגים בתערוכה חדשה במוזיאון וויטני בניו-יורק ובגלריות אחרות ברחבי העיר; הניו-יורק טיימס פרסם כתבה גדולה אודותיו "השטן ודניאל ג'ונסטון", סרט דוקומנטרי על חייו, שזכה בסאנדנס וגם הופיע בפסטיבל הקולנוע של ירושלים בשנה שעברה, בדיוק עלה לאקרנים ברחבי ארצות הברית; מגזין פיטצ'פורק הקדיש לו ספייס ששמור לגיבורים מוזיקליים מרכזיים.

      "הייתי ב-MTV / כולם הסתכלו עליי / מחזיק את ידו של השטן"

      דניאל ג'ונסטון גדל בורג'יניה, אבל הוא מזוהה בעיקר עם טקסס, לשם עבר בשנות העשרים לחייו, ושם הפך לסוג של גיבור מקומי אחרי שצולם ל-MTV בפינה שהוקדשה לאומנים לא ידועים. סיפור חייו מגלה טפח מדמותו: בצעירותו עשה ג'ונסטון קצת יותר מידי אסיד ואיבד את שפיותו (יש האומרים שהיא הייתה מעורערת מלכתחילה), ומאז הוא נכנס ויוצא מבתי חולים לחולי נפש. הוא אובססיבי לשטן, לדמותו של קספר השד הידידותי, ולקראש הנעורים שלו - בחורה בשם לורי. ג'ונסטון, זה ברור, הוא לא בחורה ממעמד הביניים שלוקחת בקביעות קזנקס – הוא אדם חולה, והמחלה הזו פגעה ביכולת התיפקוד שלו, שלא לדבר על קריירה. הוא גר אצל הוריו שסועדים אותו, וחלקים גדולים מחייו הוא פשוט לא זוכר.

      "פגשתי בחורה בהלוויה / היא אמרה שהיא מתה / היא תמיד טענה שזה לא יעבוד בנינו"

      כל העובדות המצוינות לעיל הולכות יד ביד עם המוזיקה שדניאל יוצר. לרוב מדובר במלודיות מינימליסטיות שמורכבות מגיטרה אקוסטית, פסנתר או אורגן זול, מלוות בהיס ובטקסטים מהכנים והמרגשים שנכתבו. מהמילים של ג'ונסטון תמיד נשפך תסכול, כאב, מעט אופטימיות והמון טירוף. הוא חושף את עצמו למיקרופון יותר מכל אחד, לעיתים כמעט בוכה, ברגעים נדירים צוחק – זה מגיע מבפנים, מהתקווה שהאומנות תשחרר אותו, וגם, בניגוד למוסר האינדי, מהרצון להיות מוערך, אהוב ו... כן, מפורסם. דניאל מת להיות "גדול כמו הביטלס", אותם הוא מעריץ בקיצוניות. שירים שהוא כותב על השד קספר חודרים עמוק יותר ללב ממיליון שירי אהבה, מלחמה ושלום של אומנים אחרים. בעזרת דניאל ג'ונסטון קולטים שזה לא המסר, זה הרגש.

      "אנחנו לא באמת אוהבים את מה שאתה עושה / אנחנו לא חושבים שמישהו אי פעם יאהב"

      עם כל כך הרבה כישרון, כמעט 30 אלבומים שהוציא לאור וצבא של אושיות אלטרנטיב מכובדות מאחוריו, ג'ונסטון ממשיך להוציא מוזיקה בלייבלים עצמאיים קטנים. הבעיות הנפשיות שלו הרסו לו חוזים בשתי חברות תקליטים גדולות: הראשונה הייתה אלקטרה, שרצתה לנצל את הרגע בו העולם תהה "מי הוא הדניאל ג'ונסטון הזה שמופיע על החולצה של קורט קוביין", והציעה לג'ונסטון חוזה שמן וארוך טווח. הבעיה היחידה הייתה שגם מטאליקה חתומים באלקטרה; ג'ונסטון ראה בהם עובדי השטן, וסירב להצעה. ההתנסות השנייה שלו עם המייג'ורז הייתה באטלנטיק, שהוציאה לדניאל את האלבום הכמעט-מלוטש "Fun", שכמובן לא סחף את אמריקה. דניאל לא יכל לקדם את הריליס בהופעות עקב אשפוז בבית חולים, ובאטלנטיק אמרו לו יפה שלום.

      "הייתה לי חברה / היא גרמה לי לפחד מהעולם /
      הייתי יושב ורואה טלוויזיה / מבועת מאופרות הסבון"

      דניאל ג'ונסטון המשיך, וכנראה ימשיך עד יומו האחרון, לכתוב ולהקליט מוזיקה, וגם לצייר. המשפחה הקרובה מגוננת עליו. כרגע יש לו גם להקת רוק'נרול,Danny & The Nightmares, קוראים לה, וחברים בה כמה נערים מהשכונה הטקסנית שלו. לפני שבוע יצא האלבום החדש שלו: "The Electric Ghosts", פרי יצירתם של ג'ונסטון והמנהל שלו, ג'ק מדיסן, שמתגלה פה כמוזיקאי לא רע בכלל. הוא נכתב והוקלט בשלוש השנים האחרונות, במהלכן בילו השניים בטורים ברחבי ארה"ב. סך הכל יש כאן שמונה שירים בהם שניהם שרים, שירים שמוסיפים לצלילי הלאו-פיי המקובלים של ג'ונסטון גיטרה חשמלית צ'יזית לגמרי ונהדרת, שמפתיעה כל הזמן ברקע. על ההפקה אחראי קריימר הקשיש מהלייבל "צדיק". האלבום הזה הוא עוד יצירה טובה שמצטרפת לקטלוג המרשים דניאל ג'ונסטון, ואולי מקדמת את האאוטקאסט הזה עוד קצת בדרך לאהבת הקהל הרחב. מצד שני, בהתחשב בכך שהרצועה התשיעית ב-"The Electric Ghosts" הוא טרק של נחירות, ייתכן שזה ייקח עוד קצת זמן.

      Daniel Johnston & Jack Medicine
      The Electric Ghosts
      Important Records

      מדריך למתחילים לעולמו של דניאל ג'ונסטון

      Yip-Jump Music 1983
      1990 1990
      Artistic Vice 1993
      Fun 1994
      Rejected Unknown 2001
      It's Spooky (By Jad Fair & Daniel Johnston) 2001