רחמים

זה טראגי שרונית רחמים למדה באותו בוקר אזרחות. היא למדה על הדמוקרטיה. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. היא למדה על הפרדת הרשויות – המבצעת, המחוקקת, השלישית, היא לא זכרה את שמה. היא חזרה הביתה ואמא הכינה לה שניצל עם תפוחי אדמה שהיא אוהבת. אמא הדליקה רדיו והן צחקו איך ברגע שהיא הדליקה אותו השמיעו את השיר על יואל משה סלומון שזה השיר על העיר שלה, פתח תקווה. אמנם בתחנה המקומית השמיעו את השיר הזה כמעט כל יום, אבל בכל זאת אמא ורונית חשבו שזה מיוחד.

רונית הקשיבה לשיר. היא שאלה את אמא שלה, "אמא, למה לזרח ברנט היתה חרב באבנט?" אמא אמרה שהיא לא יודעת, אולי כדי להגן על עצמו ועל החברים שלו, ורונית אמרה, "אבל היו שם רק ביצות, וקני סוף". ואחרי שהקשיבה עוד קצת לשיר אמרה, "ויתושים, אולי?" "אז אולי בשביל להרוג את היתושים", אמא אמרה. "אולי אלה היו יתושים גדולים כמו עטלפים. אולי בכלל היו גם עטלפים וזאבים וכלבים ותנים".

כשהגיע העיתון ביום שישי, רונית שאלה את אמא למה קוראים לעיתון המקומי מלבס. "זה בגלל שזה היה השם של העיר פעם", אמרה אמא. "אבל פעם לא היה כלום", רונית אמרה. "רק ביצות וקני סוף, כמו בשיר על יואל משה סלומון. אז מי קרא לעיר מלבס?"
"אני לא יודעת," אמרה אמא.
"אולי היתושים?" אמרה רונית. "אולי הם קראו לעיר מלבס". היא צחקה. אבל אמא לא שמעה מה היא אמרה, היא היתה עסוקה בתליית הכביסה.

בשבוע שלאחר מכן רונית ואמא נסעו באוטובוס, לבקר את סבתא ניצה בירושלים.

באמצע הדרך, בבאב-אל-וואד, כשרונית הצביעה על שלד הברזל השותק וסיפרה לאמא מה היא יודעת עליו, נורו צרורות ארוכים מההר על האוטובוס.

רונית רחמים היתה בהדסה עין כרם חודשיים. אז היא עברה לבילינסון, ליד הבית.

אמא שלה לא הבינה. היא לא הבינה מי אלה הערבים האלה שמעיזים לפגוע בבת שלה. היא לא הבינה למה הצבא לא מוצא אותם. שיפציצו את כל הערים בשטחים, מבחינתה, שיהרגו את כולם, שימצאו את החיה, הכולירה שעשה את זה.

האחות שטיפלה ברונית היתה סווטלנה, או סווט, כמו שקוראים לה כולם. סווט, בלונדינית טבעית, בת עשרים וחמש, עלתה מאוקראינה בשנת 2000 עם אימה יבגניה, דודתה נטשה, וסבתה פולה (אביה נהרג בסערה במתקן קידוח נפט בים הצפוני כשהיתה בת עשר). היא מתגוררת בדירת קרקע קטנה בפתח תקווה מאז, ביחד עם בנות משפחתה, שהיא מכנה שלישיית המכייפות.

סווט אוהבת את עבודתה. החולים בפנימית ב' שקטים בדרך כלל. אין להם דרישות. הם לא צועקים. היא מנקה אותם לאט, ביסודיות, מבצעת את בקשות הרופאים (מי קרח באוזניים, פנס לאישונים, לחיצות עמוקות בשרירים). היא אוהבת את המרחק משלישיית המכייפות, שעדיין מתקשות לתפקד בעצמן, מלאות פחדים וחשדות כלפי כל מי ומה שהן לא מכירות – כלומר כל העולם חוץ מסווט עצמה, ולכן תובעות ממנה שתבצע ותנהל עבורן הכול: קניות, שיחות טלפון בעברית, פגישות עם הרשויות...

רונית רחמים שוחררה לבסוף לביתה, למרות שהיא לא תלך או תדבר שוב לעולם. אמא תיקח אותה הביתה, ותכין לה שניצל ופירה, ותאכיל אותה, ותדליק את הרדיו, והן ישמעו שוב את יואל משה סלומון, עם החרב באבנט, נגד כל היתושים של הביצות, ולאמא ירדו הדמעות והיא תנענע בראשה.

וסווטלנה – היא תמשיך. חולים ילכו, חולים יבואו. גברים יבואו וגברים ילכו (ערבי בשם אייכמן, ישראלי בשם דודו, רוסי בשם אנדריי). אמא תמיד תשגע אותה.

יום אחד יגיע פהמי. היא לא תדע מיהו. היא תחבב אותו. תנקה אותו. תלטף אותו. תשמע את המוזיקה שהאורחים שלו יביאו. תדבר אליו ותספר לו. מחוץ לבית החולים יעמדו אנשים עם שלטים שידרשו ממנה לנתק את המכונות שלו ולהרוג אותו. הם יקראו לו חיה, כולרה, והיא לא תבין. היא תראה שם את רונית, על כיסא הגלגלים שלה, בפנים חסרות הבעה נטויות לכיוון אחד, ומעליה אימה, נושאת שלט וצועקת משהו בזעם. מבטיהן ייפגשו לרגע. סווט תסמיק. ואז היא תמשיך בדרכה, ותשמע: ציפורים מצייצות. יש אומרים כי עד היום לאורך הירקון, הציפורים שרות על יואל משה סלומון.