והכי גרועים האינטלקטואלים

אדם חזק עושק אדם חלש. פשוט בגלל שהוא יכול. כתוצאה מכך, זוכה החזק בחיי מותרות טובים. החלש, לעומת זאת, נדון לחיים חסרי סיכוי, עמוסי כאב וסבל, עד שלבסוף, באקט של ייאוש, הוא מחליט לסיים אותם. האם ימשיך העושק ליהנות מהשפע? האם צדק פואטי יגרום לכך שרגשות האשם יכרסמו בו עד שגם חייו יהפכו לגיהינום?

שאלות מוסריות ופילוסופיות אלה עומדות בבסיס סרטו המופתי של מיכאל הנקה, "מחבואים". הנקה הוא אחד מהבמאים מעוררי המחלוקת והפרובוקטיביים ביותר שפועלים כיום כקולנוע האירופי. הנקה הוא אוסטרי במוצאו שנולד ב- '42, למד פסיכולוגיה ופילוסופיה, ונכנס מאוחר יחסית לעולם הקולנוע אחרי קריירה מתמשכת בתיאטרון האוסטרי. כבר בסרטים המוקדמים שלו (המוכר שבהם: "המורה לפסנתר") הוא הפגין חיבה לעיסוק באלימות, אובססיות ופרוורסיות, וצורך עז לנפץ את נושאי הטאבו של הממסד הבורגני. את מה שבמאים אחרים מעדיפים להשאיר מחוץ למסך, הנקה השאיר בסרטים שלו, לחרדתו האותנטית של הצופה.

מחבואים עוסק, במישור הרחב, בכיבוש הצרפתי של אלג'יר ותוצאותיו. במישור האישי הוא מספר סיפור הדן ברגשות האשם האנושיים, או בניסיון להדחיק אותם. הסרט, שמתחיל כמותחן אפקטיבי ומטריד במיוחד, מתאר באופן מצמרר כיצד חייו הבורגניים של מגיש תכנית תרבות בטלוויזיה ומשפחתו הופכים לסיוט בעקבות תהליך סחיטה שמנהל נגדם אדם שזהותו לא ידועה. הגיבור (דניאל אוטיי במשחק מצוין, כרגיל) מסתיר את סודו מאשתו המודאגת (ג'ולייט בינוש). לאט לאט צפים מעל פני השטח זיכרונות ילדות נושנים, המובילים את הגיבור אל ילד אלג'יראי שגדל איתו ובשל השתלשלות אירועים טראגית, נאלץ לבלות את המשך חייו בבית יתומים. מרגע שעולה המודחק בחזרה אל פני השטח - אי אפשר עוד להשתיק אותו.

ככל שמתקדם הסרט מתברר כי סיפור העלילה הוא אלגוריה המשמשת את הנקה לתיאור פשע גדול ומהותי הרבה יותר; פשעו הסדרתי של האדם הלבן כנגד החברות החלשות. בעזרת סיפורו האישי של גיבורו מנסח הנקה כתב אשמה חריף נגד המערב השבע, המנצל את חלשי האנושות (סצנה מצוינת, בה רבים ההורים על רקע טלויזיה מרצדת המביאה תמונות מן הסכסוך הישראלי פלסטיני מבהירה זאת בברור). ביד אמן (הנקה גם כתב את התסריט) הוא טווה את הסיפור האישי אל תוך זה הכלל אנושי ומצליח לתקוף את הפשע הקולוניאליסטי מזווית חדשה ומקורית.

אבל הנקה הוא לא פילוסוף אלא בעיקר, ולפני הכל, במאי בעל תעוזה. השפה הקולנועית שלו חמורה, תובענית וקשה לעיכול, והוא מרשה לעצמו להשתמש בסגנון קולנועי שהוא רחוק מהתפיסות המקובלות על המסך. השוטים שלו ארוכים וסטטיים, והעניין החשוב ביותר נשאר לעתים קרובות מחוץ לפריים. בטכניקות הבימוי שלו הוא מזכיר את שנטל אקרמן ודומיו, שמרשים לעצמם לערוך ניסויים בשפה הקולנועית מבלי לחשוש מהאתגר שהם מטיחים בפרצופו של הצופה. הוא ניחן באומץ שמאפיין במאים נדירים, ומצליח להשאיר את הצופה דרוך משום שהוא יודע שהכל יכול לקרות לנגד עיניו.

והצופה, שנאלץ להתאים את עצמו לחוקים לא מוכרים, מוצא עצמו מהופנט ומבועת; הצפייה בסרט, המלווה באימה שקטה ומתמשכת, ממשיכה להציק שעות רבות אחר כך. התהליך שהנקה מתאר מייצר אצל הצופה את אותו הטרור הרגשי שעוברות הדמויות. הנקה לא נשען על מנגנון ההזדהות עם הגיבור, המקובל כל כך, להיפך: יחסו אל הדמויות הראשיות קר ומנוכר, כמעט אנליטי. במובן זה הוא מזכיר את המיזוגניות של סטנלי קובריק. תיאור המשפחה ב"מחבואים" מחריד עד כדי כך, שהצופה רואה את עונשו של האדם הלבן בריצוי מערכות יחסים מנוכרות וחולות.

היחס של הגיבור לאשתו, יחסה שלה אליו ואולי יותר מכל: האיבה הגלויה שרוחש לשניהם ילדם הקטן, מחזקת את ההשערה שמתפתחת לאורך הסרט: עבור הנקה לא רק האיום החיצוני הוא נורא; האיום הפנימי, המתרחש בכותלי המשפחה הקטנה, הוא גיהינום. כמו אצל קובריק גם אצל הנקה ניכרת שנאה עזה במיוחד לאינטלקטואלים. הם הנבזים ביותר, משום שהם כביכול אלה המודעים לפשע אך ב"חייהם הקטנים" משחזרים אותו שוב ושוב, אל מול מי שלא יכולים להשיב להם מלחמה. חייו של הגיבור הם פרודיה על החיים המושלמים- נבובים של כוכבי התקשורת: אפילו הספרים שמשמשים תפאורה באולפן הטלוויזיה שלו הם ריקים (רק הברקה קטנה, אחת מני רבות של הבמאי).

ב"מחבואים" מצליח הנקה להדגיש כי החיים של התליינים והקורבנות שזורים זה בזה, ולדורי דורות. גם הילדים של פושעי הקולוניאליזם ימשיכו לשאת את הכתם, בלי יכולת להשתחרר ממנו. הקורבנות בסיפור האישי (בסרט זהו חבר הילדות האלג'יראי של הגיבור), כמו גם בסיפור לאומי, מוכים ומפורקים עד כדי כך שהם נדמים לאנשים שאישיותם נמחקה. הפסע מכאן ועד לאיבוד עצמם לדעת הוא קטן. הפשע הגדול של האדם הלבן, טוען הנקה, הוא לא רק שכבש ועשק את החלשים ממנו אלא בעיקר שנטל מהם את צלם האנוש והפך אותם לאנשים שהם שאריות, עקבות, צללים.