סטיבי וי, Dirty Cash

קשה להאמין שכאשר יכתבו דברי ימי הדאנס יזכור מישהו להכניס בלקסיקון ערך תחת השם סטיבי וינסנט, ובצדק. סטיבי וינסנט לא תרם כהוא זה להתפתחותה של מוזיקת הריקודים. הוא לא המציא סאונד, מקצב או סגנון; הוא אינו די-ג'יי גדול, אינו חתום על שום רמיקס משמעותי או עזר להרכב רוק אנכרוניסטי לחצות את הקווים עם איזה כדור. מה שכן יש לסטיבי וינסנט, או למעשה לפרויקט שלו שנקרא Adventures of Stevie V , זה להיט אחד, עצום, שנקרא "Dirty Cash (Money Talks)", והוא אחד השירים הכי נפלאים בעולם, גם בהנחה שאתם לא עובדים בכירים בבנק ישראל או סתם מופיעים היום בדו"ח מבקר המדינה.

מה שיפה ב"Dirty Cash", גם 16 שנה לאחר שקרע רחבות ופירק מצעדי פזמונים, הוא היכולת שלו לדבר בכמה מישורים בו זמנית. בזמן אמת, למשל, הוא היה חביבם של הערסים שהיו רוצים להתחיל עם הבנות וניגשים אליהן כשהם מזמזמים "כסף מדבר" ומוציאים את השטרות מהכיסים (זה נורא סקסי, עד היום למעשה). היום, כשכל מי שיש לו טיפה הייפ בתחתונים מתלהב מתת-הז'אנר שנקרא בולטימור ביטס )ומתאר את סגנון הריקודים האהוב בעיר של "רצח מאדום לשחור"), קשה שלא להיזכר בכל אותם קטעים נושנים שלא עשו את ההבחנה הברורה בין היפ הופ לדאנס, לקחו מקצבי היפ הופ טיפוסיים והאיצו אותם קיבינימט.

זה מצחיק אותי בכל פעם מחדש להיווכח שלפרחי בסופו של דבר יש ערך היסטורי מוסף ואינטלקטואלי. "Dirty Cash", שהוא מין בן דוד רחוק של "Pump Up the Jam" ו-"I Wanna Give You Devotion" של נומד, היה אחד מאותם רגעים שבהם הטכנו וההיפ הופ המוקדמים התנגשו חזיתית, ועוד עם טקסט כל כך משעשע. מי שהופכת את השיר לכזה שלאגר, בנוסף לביט המתוקתק, היא מלודי וושינגטון, הזמרת שמשחקת כאן בלהיות פריס גריי מאינר סיטי, ומצליחה לגרום לכסף להישמע יותר סליזי מבקבוק GHB של חיים פנחס. "אין לי תירוץ, אני רק רוצה שתנצל אותי, תקח אותי ותתעלל בי" היא שרה. "אין לי טאבואים, אעשה איתך עסקה, תעשה לי מה שאתה רוצה. כסף מדבר, כסף מדבר, מזומנים מלוכלכים אני רוצה בכם, אני זקוקה לכם".

כאן צריכה להישאל השאלה על מה למעשה מדבר השיר - האם הוא על מלחמת המפרץ הראשונה שהריחה מבצע כסף? האם על שחיתות פוליטית? זנות? ואולי בכלל סחר בסמים? הבתים הבאים רק מערפלים את התשובה - האחד מדבר על גאווה שעזבה והותירה אחריה רק בצע שממומש בעזרת מיניות; השני מדבר על התמכרות של נרקומן, כאשר ההפתעה שלבסוף הדובר אינו זה שרוצה את הכסף, אלא הכסף עצמו.

המורכבות הטקסטואלית הזו, שמצליחה לפנות לכל הצחנות שגורמת תאוות הבצע, היא על-זמנית, כאשר עמדת המחבר בקשר לכסף המלוכלך, שמצד אחד מסריח ומצד שני מושך, היא הרי עמדת כולנו כמעט, או לפחות עמדת מי שנקרה בכיוונו הפיתוי. אבל האמת, עזבו את הטקסטים והמשמעות - שימו את "Dirty Cash" במסיבה הכי מנומנמת ותראו איך כולם נהיים אור כחלון.