הצדיעו לגיבורים האבודים

"אני כבר לא אהיה הגיבור של אף אחד עכשיו" שר סטיבן מוריסי באלבומו החדש, אבל נדמה לי שהיה הגיוני יותר לו את המשפט הזה היה שר דן טריסי. מותו העגום של ניקי סאדן לפני כשבועיים בגיל 49 רק הבהיר כמה חמור המצב עבור גיבורים אבודים. סאדן היה אגדה חיה עבור מוקיריו, אבל ליותר מידי אנשים שמו של היוצר הקסום הזה, שהיה כל כך פורה בחייו, אומר מעט מידי, אם בכלל. דן טריסי הקים ב-77' את הטלוויז'ן פרסונליטיז (Television Personalities), הקליט והוציא כמויות של חומרים מאז ועד היום, אבל אפילו לרוב האנשים שמכירים את השם טלוויז'ן פרסונליטיז, יהיה קשה לציין שם של שיר אחד שלהם. לפחות בארץ.

הם התחילו כעוד נדבך בפוסט-Pאנק הבריטי, קבילו תמיכה מג'ון פיל, ובמהלך הדרך טיילו משם למחוזות הפסיכדליה, אל הבריט-רוק ובחזרה. האלבום החדש שלהם, "My Dark Places", שיוצא שמונה שנים לאחר קודמו, מגיע אחרי תקופת ארוכה בה מעריציו של טריסי חשבו אותו לנעדר. האיש פשוט נעלם מעל פני האדמה, עד שב-2004 התברר שהוא נשלח למאסר על גבי ספינה של הוד מלכותה. זו אינה אגדה, הוא נשלח לשם בשל גניבה מחנויות, שנועדה לממן את ההתמכרות שלו להרואין.

טריסי משלב בין הדיבור הקוקני החצוף-אדיש של איאן דיורי, לשירה המלנכולית של רובין היצ'קוק בואך ניקי סאדן המנוח. התסכול, מחוסר ההכרה שהיתה מנת חלקו כל השנים, הסמים שמחקו אותו, הנשים בחייו, הכל נשפך מכל פינה של הטלוויז'ן פרסונליטיז החדש, ועדיין – קשה שלא לחייך. גם אם בעצב.

"קיבלתי היום אימייל מפאף דאדי / הוא אוהב איך שאני שר / אולי אני אעשה קעקועים ואשיר בלינג בלינג!...שיהיה לך יום יפה / אני בהדרגה הופך לגיי / ברוכים הבאים למועדון האקסיות שלי", הוא שר ב"אקס גירלפרנד קלאב", שכולל ציטוט ישיר מ"ג'ני מהבלוק" של ג'יי-לו, כלומר מה שהיה קורה לה אילו שר אותה הצמד סואיסייד. "ולווט אנדרגראונד" הוא מחווה ג'אז-סווינגית מצחיקה לאותה להקה. גם הפקות הרוק וגם ההפקות האלקטרוניות, שמזגזגות אחת מהשניה בתקליט, נשמעות ביתיות למדי, שום דבר אינו מלוטש יתר על המידה, אם בכלל.

ב-95' לטלוויז'ן פרסונליטיז יצא אלבום בשם "אני הייתי מוד לפני שאתה היית מוד". קרוב לוודאי שאז וגם היום לאף אחד זה לא איכפת. כלום פה לא נשמע כמו קאמבק גדול של אגדה, או ניסיון להראות עכשיו לכולם מי היה פה קודם, אבל איזה תקליט מרגש.

טלוויז'ן פרסונליטיז, "My Dark Places" (אן-אם-סי, Domino)

מיי לייטסט נובל (My Latest Novel) נשמעים כמו חבר'ה שמורידים כל היום להקות אינדי בסולסיק, מתעדכנים בביקורות הכי חמות, מתרגשים ממוזיקה חדשה, רק שהחלומות שלהם על יצירה שמושפעת מכל זה הם נטולי ציניות. ההשפעות עליהם שקופות, מהזן הלא מתנצל, אבל יש משהו כל-כך כן ומלא תשוקה בהגשה ובנגינה, שממש קשה להתנגד לקסם הצנוע שלהם. אין בכלל ספק שהם טחנו את הארקייד פייר מכל כיוון, כשכלי המיתר הקאמריים משתרעים לאורכו ולרוחבו של אלבום הבכורה החדש שלהם, "זאבים", ומתעצמים אל מול שירת האינדי-פופ הקטנה והעצובה. מצד נוסף – הבנייה האיטית של הקטעים, וההרמוניות הקוליות שלהם, כשחלק מהשירים מבוצעים ע"י קול גברי וקול נשי בו זמנית – כל אלה מצביעים על היכרות עמוקה עם להקת Low.

החמישייה הסקוטית הזאת נשמעת כמו חבורה שיצאה לטיול לילי שקט ביער מסתורי, כשהלילה מתחלק בין התמימות הילדותית שלהם לבין תחושת סכנה המרחפת באוויר, ועומדת כל רגע לפוצץ את הפולק האקוסטי והמלודי שלהם, שלבסוף נשאר ללא פגע. כשהם שרים במקהלה ב-"Learning Lego" ו-"When We Were Wolves" למשל, הם נשמעים כמו להקת הדלגדוז בגנון, רגע לפני שהגיעה המודעות העצמית, ורוב מה שנשאר הוא קסם נעורים בתולי.

מיי לייטסט נובל, "Wolves" (אן-אם-סי, Bella Union)

התקליט הזה יצא עוד ב-2005, אבל רק עכשיו הוא מיובא לארץ בצורה מסודרת, וזו הזדמנות מצוינת לכתוב עליו שוב. את ברוקן סושאל סין ראיתי בהופעה בחנות תקליטים קטנה במנהטן, לפני כשנתיים וחצי. בצפיפות האיומה של הקהל שהקיף אותם, כבר אי אפשר היה לספור כמה אנשים יוצאים ונכנסים מהקהל להרכב שמנגן. הם לא הפסיקו להחליף ביניהם את הכלים, נהנו מכל רגע ונתנו את אחת מהופעות הרוק המלהיבות שראיתי.

בשלב הזה אתם כבר בטח יודעים שברוקן סושאל סין הם סוג של קולקטיב, עם גרעין רופף של 11 איש, שמאגד בתוכו כמה מראשי החץ של האינדי הקנדי הבוער של השנים האחרונות: קיי-סי אקסידנטל, לזלי פייסט (Feist), חברים מ-Metric, סטארז, Do Make Say Think, Apostle Of Hustle, The Dears ו-Raising the Fawn. ביחד, הם הרבה יותר מלוכלכים מכל האטומים שמרכיבים אותם, ובטח יותר מרוב להקות האינדי-פופ המתוקשרות שסובבות אותם. בין אם אלה הארקייד פייר או דת קאב פור קיוטי מהצד הרחוק והעגול יותר.

ברוקן סושאל סין משאירים הרבה מקום לאלתור, לא כל שיר שלהם בנוי בצורה ברורה, ובעיני הם אחת הלהקות המעניינות שפועלות כיום. מצד אחד הם מזרימים לקטעים שלהם מלודיות ממיסות, ומצד שני, כמעט תמיד קשה לנחש לאן הם יביאו את עצמם. קחו את "הוטל", למשל, שמתחיל כמו בלדת טריפ-הופ אלקטרונית, מקבל גוונים של נויז ועד סוף השיר נדמה שזו בכלל קים גורדון ששרה פופ סיקסטיז סנטימנטלי. "It's All Gonna Break" הוא חינגת כאב בת עשר דקות כמעט, בה הכל מתערבל למאסת טינופת מזוקקת ומושלמת - הגיטרות, כלי הנשיפה, השירה, התופים.

השפעות של דינוזאור ג'וניור, בוסה נובה, הפיקסיז, אלקטרו-אייטיז ורוק שוגייזינג, כולן נכנסות ויוצאות מהתקליט כמו חברי האנסמבל שנכנסים ויוצאים מההופעה. "Broken Social Scene", אלבומם השלישי והטוב ביותר שלהם, הוא כנראה גם אלבום הרוק שהכי אהבתי בשנה שחלפה.

ברוקן סושאל סין, "a&c – nmc ) "Broken Social Scene)