פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בואו של הוונדל לארץ הסנדל

      לורי שטטמאור על הגרפיטי בישראל, שמגלה סימנים ראשונים של קליטה אמיתית במרכזים האורבניים הבולטים

      משהו קורה ברחובות הארץ, בעיקר בתל אביב, משהו שהיה צריך לקרות כבר מזמן, וסוף סוף מקבל את הביטוי שלו. גרפיטי, שהפך לתופעת רחוב מוכרת בכל עיר מערבית, מתחיל לזלוג לכאן בצורתו האמיתית רק עכשיו. נכון, כבר היו טפטופים מעטים מאד של התרבות הזאת (בלט מעל כולם דייוויד דה קינג, שריסס את קירות ירושלים באייטיז), אולם רק בשנתיים וחצי האחרונות יש התעוררות מאורגנת של צוותי גרפיטי, שתרסיסי הצבע שלהם מתחילים להותיר את רישומם.

      אנחנו לא מדברים כאן על ציורי קירות של האדם הקדמון, וגם לא על חתימות פשוטות של אנשים דוגמת "ברוך ג'מילי היה פה". הגרפיטי הוא חלק מתרבות רחוב שראשיתה בארצות הברית בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים של המאה העשרים. ראשית התופעה היא ה"טאגים", שצצו בסוף הסיקסטיז בפילדלפיה, פנסילבניה, כשצעירים החלו לחתום את שמם, או כינויים שלקחו לעצמם, בכמה שיותר מקומות. התופעה התרחבה לניו-יורק, אל שכונות האפרו אמריקאים והפורטו ריקנים בברונקס, בברוקלין ובמנהטן.

      עד מהרה נוצרו קבוצות שהתחרו ביניהן על תעוזה, זריזות, מיומנות וכשרון, וכך כוסו הערים בגרפיטי, גם במקומות כמו קרונות רכבת תחתית, מנהרות, אולמות כדורסל, וכן הלאה. בשנות השמונים הפך הגרפיטי לאחד מארבעת האלמנטים של תרבות ההיפ-הופ (יחד עם ברייקדאנס, ראפ, ודיג'וי), ואמנים בולטים מצאו את עצמם מציגים בגלריות ניו יורקיות נחשבות.

      בארץ יש כיום כמה צוותים שלוקחים על עצמם את משימת עיטור המרחב הציבורי (או השחתתו, תלוי את מי שואלים). הבולטים ביניהם הם Dam Crew, Know Hope, 4:20, AFK ו-High Fiber, שמפציצים את הרחובות בחתימות, ומותירים אחריהם גם עבודות של ממש, מה שמכונה בעגה שלהם "Piece".

      אין יותר צורך לחפש את העבודות, מספיקה הליכה רגועה ברחוב כדי לחשוף את הפריחה הרחבה הזאת בכל הקשור בגרפיטי ובאומנות רחוב. עד לפני השנתיים וחצי האחרונות, המצב היה שונה.

      וריד מ-Dam Crew: "בעיני הגרפיטי נכנס לתודעה עמוקה היום הרבה יותר מבעבר. בעבר הגרפיטי הנפוץ ביותר שיכולת להיתקל בו היה סיסמאות לשלום, סיסמאות בעד ונגד פוליטיקאי זה או אחר, עבודות של רמי מאירי, פרסומות, כל מיני הברקות של קופירייטרים מובטלים, וכמובן, הכתובות המפורסמות שרוססו בכיכר רבין לאחר הרצח. במשך הזמן אנשים התאהבו ורצו ליצור. לפי מה שקורה בשנתיים האחרונות בערך, אני מאמין שאנחנו מתקדמים לכיוון הנכון".

      אמני גרפיטי, כמו סקייטרים, הופכים את רחובות העיר למגרש המשחקים הביתי שלהם. החברים ב-Dam Crew, צוות חדש יחסית, מהשנתיים האחרונות, מרססים בתל אביב ובאזור השרון: "אנחנו מרססים על כל הבא ליד, מלבד רכוש פרטי. חלק מהצוות שלנו מתעסק גם בסטריט ארט - מדבקות, שבלונות ושלטים".

      את השם שלהם, דם קרו, בחרו מאחר ושניים מהמקימים, האחד וריד והשני עורק, שניהם שמות של כלי דם: "זה גם נשמע טוב באנגלית. זה קליל וזורם ואהבנו את זה", סיפר לי וריד.

      מי שהעז לכנות את דם קרו "טויז" (כינוי לציירים חובבים, והעלבון האולטימטיבי בתחום), היה SILOE16, מצוות ציירי גרפיטי שנקרא: AFK (ראשי תיבות של (A Funky Crew, צוות שפועל במספר מוקדים בארץ: ראשון לציון, ירושלים ואזור הקריות שבצפון, ומחשיב עצמו ל"טווס של הגרפיטי בארץ". העבודות בהחלט מקצועיות והסגנון שרווח בצוות הוא סגנון N.Y שמקורו, כמה מפתיע, בניו יורק. " אני חושב שהקרו שלי ועוד כמה קרו'ז כמו ABS הם השורשים, 'הטווסים' של הגרפיטי בארץ. זה נשמע קצת שחצני, אבל זאת האמת".

      המשרד לאיכות הסביבה קובע: שימוש במיכלי ריסוס עלול לפגוע בשכבת האוזון

      תחרותיות היא אלמנט חשוב ביותר עבור אמני גרפיטי. כאשר מדובר בצוות (קרו), התחרות הרבה יותר גדולה מאחר ואחד לא מייצג רק את עצמו, אלא את כל החבורה שלו. יש מי שתחרות אינה מהווה מניע עיקרי עבורו, כי אם האומנות עצמה. אמן רחוב מפורסם מאד שהעדיף להתחבר ולהכיר כמה שיותר אנשים כמוהו מאשר להלחם נגדם, הוא קלון (Klone), בחור ממוצא רוסי שמקשט את רחובות תל אביב משנת 99', כלומר כבר שבע שנים: "התחלתי ב-99. כל חיי בעצם אני מצייר ומתעסק באמנות. אני חושב שההיכרות הראשונה שלי עם גרפיטי הייתה דרך האינטרנט, מאחר ולא היו אז הרבה דוגמאות של גרפיטי מקצועי בארץ. אחרי שחקרתי את התחום וקראתי עליו הרבה, התחלתי לשים יותר לב לגרפיטי ברחוב, וממש לחפש עבודות מקצועיות, שאכן הופיעו פה ושם, אבל בהחלט לא כמו בשנתיים האחרונות. כשנפתח מועדון 'הצופה' כבר ניתן היה לראות ניצנים הולכים ומתפתחים בסצינת הגרפיטי בארץ. הרבה ילדים התחילו לצייר, הרבה ילדים מערים כמו בת-ים, ירושלים וראשון לציון. דרך האינטרנט הכרתי את כולם והיינו עורכים מפגשי כותבים, מה שנקרא בנץ' (ספסל). המקור למפגשים הללו מצוי בניו יורק, כשמספר כותבים נהגו להיפגש יחדיו ולהשוות עבודות וסקיצות. בעיקרון זה מה שעשינו גם כאן, הראנו עבודות והשוונו סגנונות. רוב הילדים שבאו למפגשים נעלמו מהסצינה. חלקם בגלל הצבא שקוטע את תהליך העבודה ומעכב אותו, וחלקם עזבו בגלל ירידה בהתלהבות. מזל שילדים חדשים הגיעו במקומם".

      בניגוד לאמנים רבים שהגיעו לגרפיטי דרך סצינת ההיפ-הופ, קלון עשה את הדרך ההפוכה. בסצינה הוא הכיר אנשים נוספים, כמו חבר טוב בשם Lame שהתחיל לצייר איתו, והשניים הקימו קרו בשם DCD. מלבד עבודות ברחוב, יחד עם כותבי גרפיטי נוספים כמו Dem1, השניים ביצעו עבודות בהזמנה, כמו תפאורה ל"גיוועצ'", תוכנית ההיפ-הופ שהגישו בעבר קוואמי ולירון תאני בערוץ ביפ בכבלים. עבודות בהזמנה שכאלה חשפו אותם להכרה ציבורית רחבת היקף, דבר שקרה וקורה לאמני גרפיטי מובילים ברחבי העולם. לחשיפה הרחבה עזרה גם דמותו המפורסמת ביותר של קלון, יצור חמוד שמשוכפל על כל פינת רחוב בתל אביב, והפך לדמות נערצת ומוכרת.
      .
      "הדמות המפורסמת של קלון נעשתה לגמרי בטעות. הייתי אז בצבא וניסיתי לפסל משהו ממתכת, ואז עלה לי רעיון לשרטוט, עשיתי משהו שיצא ממנו פנים וממנו המשכתי, עד שנוצרה הדמות המפורסמת של קלון. הדמות עברה אבולוציה - היום היא נראית שונה לגמרי ממה שנראתה אז".

      המדבקה של היצור המפורסם היא חלק מתחום אחר: "הסטריט ארט התחיל כתוצר של אופנת הטאגים. אנשים באו לפתח בעצמם לוגו, ציור או סמל שבא להחליף את הטאג (חתימה). כמו לוגו של חברת נייקי למשל. בגרפיטי הכותבים זוהו לפי סטייל וסגנון. לעומת זאת, בסטריט ארט יש רעיון עיצובי שפונה לקהל הרבה יותר רחב. אני מכיר הרבה מאד אמני רחוב שמעולם לא נגעו בספריי, ומעדיפים להתמקד במרקרים, במדבקות או בשבלונות" .

      סטריט ארט, חשוב להבהיר, זו סצינה רחבה יותר מהגרפיטי, והיא מורכבת מאמנים רבים בכל הגילאים שהחליטו להפוך את הרחוב לגלריה. זהו תחום פרוץ בו הכל מקובל, לעומת גרפיטי שבוני על כללים ברורים מאד בכל הנוגע לסגנון. אם בעולם הנוכחות של גרפיטי בולטת הרבה יותר מסטריט ארט, כאן בתל אביב, הנוכחות של שניהם עדיין דלילה במקצת, אולם התנופה שמסתמנת בשנתיים וחצי האחרונות, היא בהחלט אירוע ראוי לציון.