המוהיקני האחרון

    איל רוב חוזר אל הוו-טאנג קלאן, ומגלה שרק גוסטפייס קילה שומר על גחלת השבט. אל תחמיצו את הוודו שלו

    איל רוב

    פייר, אני ממש לא מאוכזב. 16 שנה לאחר שהתפוצצה מזימת העל של וו טאנג קלאן בדמות תקליט אחד מושלם שלקח את ההיפ הופ לנצח, האיש שאמר את המשפט הראשון בבית הראשון ב-"36 החדרים", זה שמעולם לא סומן ככוכב הגדול של השבט, מתגלה כמשיח שיכול לשאת על כתפיו הרחבות לא רק את מה שנותר מהקלאן ב-2006, אלא את מה שנותר מההיפ הופ של רחובות ניו יורק. עד פני זמן לא רב, מתוד מן היה ביג סטאר וראפר עם האפיל הכי מסוכן. הוא נעלם בענן עשן לתוך אלבום בינוני ונכנס לשחק בסרטים רעים לילדים טובים, קולו של רייקוואן התפייד לתוך מוזיקה שכבר לא אומרת כלום, ג'יזה היה ונותר גאון שבז לחוקי המשחק ומתחבא בצללים עם חרב מילולית שלופה (בדקו את התקליט שהוציא עם די-ג'יי מאגס בשנה שעברה), או.די.בי הגיע לנחלה בה נפשו המוטרדת מצאה סוף סוף מנוח שלא קשור למקטרת זכוכית, וריזה, המאסטרמיינד והמנהיג הבלתי מעורער, נעלם לפרוייקטים הזויים ולא מעניינים.

    המצב של הקלאן, נכון ל-2006, מעולם לא היה גרוע יותר. לגוסטפייס קילה, עוף מוזר, זה לא הזיז. בעבודה קשה וכנגד כל הציפיות הוא הפך לאיש החרוץ ביותר והבלתי מתפשר מבין חברי השבט, כשתוך עשור הוציא חמישה אלבומים (יותר מסך כל האלבומים של הקלאן) 3 מהם קלאסיקות, האחרונה יצאה ממש עכשיו.

    "פישסקייל" הוא מסוג האלבומים האלה שעוצרים את כל מה שמסביב כי בתוכם מתחוללת טורנדו של מילים הזויות, ביטים שורטים, בלדות מייפל של סול הכי טעים שיש וסיפורים מצמררי שיער על דילרים, חברי אלוהים וביצ'ז שעושות להם את המוות. כמו זוהר ארגוב על פי-סי-פי, גוסטפייס בא חזק, מהר וטוב, ההיפ הופ הטוב ביותר שתמצאו כרגע בשוק. דווקא השמנמן מבין חברי הוו-טאנג הוא זה שנותר הכי רעב. לא לתהילה, בטח שלא לכסף, אלא למוזיקה שעדיין מגניבה את התחת שלו. ולאורך 24 הסיבובים שהם השירים, הבלדות והסקיטים (וכמו תמיד הם עדיין הכי מצחיקים שיש) והוא נלחם כמו מתאגרף מהדור הישן שכולם הספידו, ורק הוא ואלוהים יודעים שהמכה הבאה שלו עלולה להיות האחרונה. אין מצב למכור את הקרב, על הכף מונח הרבה יותר מכבוד. כשאתה עדיין לוקח מיקרופון ליד בגיל 34 זו כבר דרך חיים. למזלו של גוסטפייס, נשיא חברת התקליטים שלו, מר שון "ג'יי-זי" קרטר, הוא מעריץ, וככזה, נתן לו לגוסט לעשות מה שבזין שלו. לשיר את הבלוז שהוא המציא על ביטים שרק הוא מסוגל לשיר, ולהפוך אותם לזהב שחור, מהסוג שלא מתורגם מיידית ל-$$$, אלא מהסוג שמשמיעים לילדים עוד עשר-עשרים שנה. מהסוג שראפרים שומעים. תשאלו את ג'יי-זי.

    באלבומו החמישי גוסט חוזר לשם נעוריו, גוסטפייס קילה, והוא חוזר גם לסאונד האפל שהיה מזוהה עם חבר נעוריו ריזה, שלראשונה שמו נפקד מרשימת המפיקים שאחראים לקלאסיקה הזו. ובכל זאת, קצת ניים דרופינג בכדי לסבר את אוזן אלו שעדיין מטריחים עצמם להסתכל בחוברת: פיט רוק, אחד שהמילה קלאסי לא זרה לו; ג'יי דילה זכרונו לברכה השאיר לגוסט בונבונים שמזכירים כמה נשמה הייתה לבנאדם וכמה חבל שהשניים נפשו לעבוד רק עכשיו; ג'אסט בלייז מביא כאן דגימה מהסרט "רוקי", לא פחות; והמפיק הכוכב של האלבום הוא אם-אף דום, נער הפוסטר של האנדרגראונד, שקולו אמנם לא נשמע כאן אך חמישה ביטים - כולם לפנים - בפנים. על הטוב ביותר התיישבו כל אנשי הקלאן, כולל אול' דירטי, שרוכבים כמו 12 הנועזים אל עבר עוד שקיעה מוזהבת שמזכירה האנרגיה הקוסמית שהתעופפה ב"36 חדרים" ונשמעה כמו משהו מעולם אחר לגמרי.

    מילה של כבוד מגיעה גם לאחיו הצעיר של גוסט, טרייף דה גוד, שמתגלה כשילוב קטלני של הראשון וביג אל המנוח. שני האחים הוציאו בסוף השנה שעברה מיקסטייפ שתפקד כפרומו לאלבום הזה, והציג את טרייף כיוצא דופן מבין "תיאודור יוניט", הקרו של גוסט. "השף" רייקוואן, שותפו הוותיק של גוסט זורח כאן כמו השמש בארבעה שירים באלבום ומוכיח שהכימיה של "אונלי בילד 4 קיובן לינקס" לא רק שעדיין עובדת, אלא אחוש טעימה.

    גוסטפייס קילה, "Fishscale" (הליקון, Def Jam)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully