דה-וינצ'י-וינצ'י סיטואיישן

מבחינת עולם הספרות, לא להכיר את סיפור התביעה האחרון נגד [[דן בראון]] ו"[[צופן דה-וינצ'י]]" שלו זה כמו לא להכיר את הסבא'לה החביב והמבולבל שעדיין מנסה להבין איך הישראלים המפגרים לא הבינו את הבדיחה והכניסו אותו לכנסת. בישראל זכה הסיפור לכותרות ספורות במדורי התרבות של העיתונים הגדולים, אבל בארצות ניכר, ובמיוחד בארצות הברית, העניין הזה קיבל יותר כותרות ועדכונים ממה שסילבן מקבל אצלנו כשהוא מלכלך על ביבי. שלא לדבר על טורי הפרשנות המשפטית, טורי הדעות על קניין רוחני ושאר טכניקות עיתונאיות אחרות לקרא לאותו חומר בשם שונה כדי לקבל עוד שטח על הנייר הממוחזר.

לעיוורים לחלוטין לכל מה שמתרחש בעולם הספרות, נסכם ששני ליצים כתבו לפני שנים, יחד עם מחבר שלישי שבחר שלא השתתף בפארסת התביעה, ספר עיון בשם "Holy Blood, Holy Grail". טענתם היא שבראון גנב מספרם את הרעיונות המרכזיים של "צופן דה-וינצ'י", והאשימו אותו, כמו עוד מספר חבר'ה ידידותיים בעבר (למשל, לואיס פדרו שכתב את הספר הנשכח "מורשתו של דה-וינצ'י"), בגניבה ספרותית. בסוף השבוע בחר השופט להראות לתובעים את הדלת בנימוס, כפי שצפו כל הפרשנים מעולם המשפט והספרות, וכפי שכל מי שיש לו קצת שכל בקודקודו ידע מראש. השופט אף בחר לחייב את התובעים באיזה מליון לירות אנגליות וחצי, הוצאות המשפט של בית ההוצאה של "צופן דה-וינצ'י".

עד כאן זה נשמע כמו מקרה קלאסי של חבר'ה שיושבים באותה מסעדה עם הבחור העשיר ומנסים לנגב קצת מהרוטב של המנה המוצלחת שלו: הרי איש לא היה תובע את בראון לולא היה מרוויח מיליונים מכתיבת ספרו.

עבור המשפטנים, הסיפור מסתיים כאן, אבל מי שרוצה להסתכל קצת יותר רחוק, מגלה עוד כמה פרטים מעניינים. מבלי להיכנס לפרשנויות מיותרות שייגמרו בתביעת דיבה, הנה כמה עובדות נוספות: לא היה משפטן אחד שחשב שיש לשניים קייס, ולא היה פרשן אחד שצפה שבראון יפסיד בתביעה וייאלץ לשלם לשניים. שני הספרים, של התובעים ושל הנתבע, יצאו באותה הוצאה מפורסמת, רנדום האוס. הסרט המבוסס על הספר של בראון, בכיכובו של טום הנקס, עומד לצאת אוטוטו לאקרנים. מהדורה חדשה של "צופן דה-וינצ'י" בכריכה רכה יצאה ממש עכשיו לחנויות, ובשבוע הראשון לישיבת הכותר על המדפים נמכרו כחצי מליון עותקים, ועוד כחמישה מליון עותקים נוספים כבר הוזמנו על ידי חנויות הספרים.

מהרגע ש"צופן דה-וינצ'י" יצא לחנויות לראשונה ב2003, בראון, סופר אלמוני יחסית עד אז, לא ירד מהכותרות: היסטוריונים תקפו אותו על אי-דיוקים, אנשי דת תקפו אותו על הרעיונות הליברליים מדי ששתל בספר, מוצצי-דם ניסו לגזול את כספו, והכל הגיע לעמודים הראשונים של העיתונים כחדשות לכל דבר. אפשר להמר על כך שרנדום האוס ובראון לא ממש סבלו ממתקפת תשומת הלב הזו – בסך הכל, זה הביא למכירה של 40,000,000 עותקים של הספר ברחבי העולם (אין כאן שום אפס מיותר). ועכשיו, בדיוק כשהם היו צריכים הזרמה מחודשת של תשומת הלב לקראת הסרט והכריכות הרכות, היא הגיעה מתוך בית ההוצאה עצמו. לא צריך להיות גשש-בלש בשביל להרים גבה חשדנית.

במאזן הכספים הקוסמי, איש לא הפסיד מהפרשייה הזו: בראון ובית ההוצאה קיבלו עוד חשיפה לקראת שבוע הספר שלהם, התובעים מכרו עוד כמה עותקים מהספר שלהם, שאגב לא סבל בעצמו ממכירות דלות מדי, גם אם אי אפשר כמובן להשוות מכירות של ספר עיון למכירות של המותחן. האם ניתן עתה להגיד בקול רם את המילים שכולכם כבר לוחשים בלב? האם מדובר במזימת יחצ"נות מתוכננת היטב? אפילו אם לא מדובר בשיתוף פעולה של ממש בין התובעים לנתבעים, יש להניח שכל השותפים לדבר ידעו היטב מה יהיו התוצאות ומה יהיו ההשלכות: הפסד לתובעים, שהוא בעצם ניצחון לכל הצדדים.