בלונדיניות ברגדורף הן קטע. את יודעת, שיגעון ניו יורקי. כולן, ללא יוצא מן הכלל, רוצות להימנות עמן, אבל בעצם זה trחs קשה. לא תאמיני איזו מסירות דרושה כדי להיות בחורה ניו יורקית מהממת, עם שיער בצבע פשתן, עור מושלם וחיים מדהימים מעל לכל דמיון. באמת, מידת המחויבות הדרושה כאן שווה לזו הדרושה כדי ללמוד עברית או להפסיק לעשן, נניח.
קודם כול, להגיע לצבע הנכון בשיער זה רצח. הכול התחיל עם חברתי הטובה ביותר, ג´ולי ברגדורף. היא הבחורה הניו יורקית האולטימטיבית מאז שבלונדינית רזה וזוהרת שעתידה לרשת חנות כולבו היא הדבר הכי שיקי שאפשר להיות. מישהי שמעה שהיא צובעת את השיער אצל ארייט מ"ברגדורף" מאז התיכון, כי היא סיפרה את זה למוכרת הפרטית שלה אצל קלווין קליין, שסיפרה לכל הלקוחות שלה. בכל אופן, בחוגים מסוימים פשטה השמועה שג´ולי משפצרת את הבלונד שלה כל שלושה-עשר יום בדיוק, ופתאום כולן רצו להיות בלונדיניות-שלושה-עשר-יום. השיער לא יכול להיות צהוב, הוא צריך להיות לבן מאוד, כמו שהיה לקרוליין ב?ס?ט קנדי. היא האלילה, אלת השיער. זה יותר יקר מיקר. ארייט עולה משהו כמו ארבע מאות חמישים דולר לגוונים, אם מצליחים לקבוע תור, מה שכמובן אי-אפשר לעשות.
באופן בלתי נמנע בלונדיניות ברגדורף הן נושא לרכילות אינסופית. כל פעם שפותחים מגזין או עיתון מוצאים שם קטע על הרומן האחרון או האובססיה החדשה של ב"ב (כרגע זה שמלות עם פרנזים של מיסוני). אבל לפעמים רכילות היא מקור המידע האמין ביותר לגבי עצמך ולגבי חברותייך, ואין לה מתחרים, במיוחד במנהטן. אני תמיד אומרת, למה לסמוך על moi כשהרכילות יכולה לספר לי את כל האמת על moi?
איך שלא יהיה, לפי הרכילות, אני מין נערת שמפניה עירונית ניו יורק היא העיר היחידה שדואגת שיהיו לה נערות כאלה שחיה חיי מסיבות מושלמים, אם זה מה שנחשב בעינייך חיים מושלמים. מעולם לא סיפרתי את זה לאף אחד, אבל לפעמים לפני המסיבות אני מסתכלת במראה ורואה מישהי שנראית כמו דמות מ"פארגו". שמעתי שכמעט כל בנות מנהטן סובלות מהמצב המתיש הזה. גם הן לא מודות בזה אף פעם. ג´ולי נכנסת למצבי "פארגו" חמורים כל כך שהיא אף פעם לא מצליחה לצאת מהדירה שלה במלון "פייר" בזמן, כדי להגיע לאן שהיא צריכה בזמן.
כולם חושבים שחייה של נערת מסיבות הם החיים הטובים ביותר שאפשר לנהל כאן. האמת היא שבשילוב עם עבודה זה שוחק לחלוטין, אבל אף אחת לא מעיזה להגיד את זה כדי לא להיראות כפוית טובה. כל מה שאומרים בניו יורק זה "הכול מדהים!" גם אם לוקחים זולופט נגד דיכאון. ואף על פי כן, יש לזה הרבה יתרונות. למשל, אף פעם לא צריך לשלם בשביל שום דבר חשוב כמו מניקור או פדיקור או גוונים בשיער או פן. החיסרון הוא שלפעמים כל החינמים האלה עושים בלגן בחיים החברתיים תאמיני לי, אם הילד של הדרמטולוג שלך לא מצליח להתקבל לבית הספר האפיסקופלי, הטלפון שלך לא מפסיק לצלצל יומם וליל.
ליתר דיוק, ביום שלישי שעבר הלכתי לביתה הפרטי של חברתי מימי, בפינת הרחובות שישים ושלוש ומדיסון, לרגל "מסיבת התינוק הלא רשמית המגניבה". "סתם מפגש של הבנות," היא אמרה. היו שם שלושה אנשי צוות לכל אורחת, עוגיות ורודות תוצרת בית מ"פאיארד פטיסרי" בשדרת לקסינגטון וחטיפי שוקולד מ"פושון". זה היה לא רשמי בערך כמו טקס הכתרה. אף אחת לא אכלה שום דבר, כמקובל במסיבות כאלה באפר איסט סייד. ברגע שנכנסתי הטלפון שלי צילצל.
"הלו?" אמרתי.
"את צריכה לעשות גוונים!" צעק קול נואש. זה היה ג´ורג´, הספר שלי. אני הולכת לג´ורג´ כשאני לא מצליחה לקבוע תור אצל ארייט, וזה קורה כמעט תמיד, כי היא תמיד תפוסה בגלל ג´ולי.
"אתה באריזונה?" שאלתי. ("אריזונה" זאת המילה שמשתמשים בה כדי לא להגיד "גמילה". הרבה ספרים בניו יורק מבקרים באריזונה כמעט פעם בחודש.)
"כרגע חזרתי," הוא ענה. "אם לא תהיי בלונדינית, את תהיי בחורה בודדה מאוד," המשיך ג´ורג´ בדמעות.
הייתי מצפה שג´ורג´ ידע את זה, מתוקף היותו ספר, אבל בכל זאת הסברתי לו שברונטית כמוני לא יכולה להיות בלונדינית.
"את יכולה בניו יורק," אמר והתנשף.
בסופו של דבר מצאתי את עצמי מבלה את טקס פתיחת המתנות בספרייה של מימי, בדיון עם ג´ורג´ על טיפוסים שונים של מתמכרים ובשמיעת כל אמרות השפר שהוא אסף בגמילה, כגון, "תאמר למה אתה מתכוון, ותתכוון למה שאתה אומר, אבל אל תהיה מרושע כשאתה אומר את זה." בכל פעם שג´ורג´ נכנס לגמילה הוא מתחיל להישמע יותר ויותר כמו הדלאי לאמה. באופן אישי אני חושבת שאם ספרים מתכוונים להציע תובנות עמוקות, מוטב שיגבילו את עצמם לענייני שיער. בכל אופן, אף אחת לא חשבה שההתנהגות של ג´ורג´ משונה כי כולן בניו יורק מקבלות טלפונים ממומחי היופי שלהן באירועים חברתיים. מזל שיצאתי מהחדר כשמימי פתחה את המתנה שלי, שהיתה כל כתבי ביאטריקס פוטר. היא השתגעה לגמרי כי היו שם יותר ספרים ממה שהיא קראה אי-פעם. עכשיו אני מבינה למה רוב הבחורות נותנות במתנה פריטים אופנתיים מ"בונפוינט" ולא ספרות שנויה במחלוקת.
לפעמים הספרים וההתמכרויות שלהם והמסיבות והפ?נים גוזלים כל כך הרבה זמן שאת מתחילה להרגיש כאילו זאת העבודה שלך, ולא מצליחה להתמקד בקריירה האמיתית שלך. (ויש לי קריירה אמיתית שאני צריכה לחשוב עליה על כך בהמשך.) אבל ככה זה במנהטן. זה משתלט עלייך, ולפני שאת שמה לב את יוצאת כל ערב, עובדת כמו משוגעת וכמו כולן מורטת בסתר את השערות מהנחיריים. בתוך זמן קצר את מתחילה לחשוב שאם לא תעשי שעווה באף, העולם יתמוטט.
לפני שאמשיך בשאר הרכילויות מהמסיבה של מימי, להלן כמה אפיונים שכדאי לך לדעת עלי:
1. אני מדברת צרפתית שוטפת, לסירוגין. אני ממש טובה במילים כמו moi ו-trחs, שכמדומה מכסות כל דבר שבחורה צריכה. כמה אנשים לא נחמדים העירו לי שזה לא בדיוק צרפתית שוטפת, אבל אני אומרת שזה מזל, כי אם הייתי מדברת צרפתית שוטפת מושלמת, אף אחד לא היה אוהב אותי, כי אף אחד לא אוהב בחורות מושלמות, נכון?
2. אני תמיד דואגת לרווחתם של אחרים. זאת אומרת, אם מיליארדר חביב מציע לי לטוס מניו יורק לפריז במ"פ שלו (זה הקיצור הניו יורקי למטוס פרטי), אני חשה חובה מוסרית להסכים, כי פירוש הדבר שהאיש שהייתי יושבת לידו בטיסה המסחרית יקבל שני מושבים לעצמו, וזה ממש מותרות בשבילו. ואם אני אתעייף אני אוכל ללכת לישון בחדר השינה, בעוד שמעולם לא מצאתי חדר שינה בבואינג 767 של "אמריקן איירליינס", ולא משנה כמה חיפשתי. אני אומרת שאם הנוחות של מישהו מוטלת על כף המאזניים, תמיד מוטב לטוס במטוס פרטי.
3. סובלנות. אם בחורה נועלת נעלי עקב של מאנולו בלאניק מהעונה שעברה, אני לא פוסלת אותה על הסף בתור חברה. זאת אומרת, אף פעם אי-אפשר לדעת אם אדם נחמד נורא מסתתר מאחורי זוג נעליים שעבר זמנן. (יש בניו יורק בחורות אכזריות כל כך שהן לא מוכנות לדבר עם בחורה אלא אם היא נועלת נעליים של העונה הבאה, שזאת דרישה ממש מוגזמת בעיני.)
4. שכל ישר. אני ממש מומחית בזה. חייבים להכיר בעובדה שיש ימים שהם בזבוז מוחלט של איפור.
5. תואר ראשון בספרות אנגלית. אף אחד לא מאמין שבחורה כמוני, עם אובססיה לג´ינס של קלוא?ה, למדה ב"פרינסטון", אבל כשסיפרתי לאחת הבחורות במסיבה של מימי על הלימודים שלי, היא אמרה, "אלוהים! הליגה היוקרתית! את ממש סטיבן הוקינג ממין נקבה." האמת, מישהי חכמה עד כדי כך לעולם לא היתה עושה משהו מטורף כמו לבזבז שלוש מאות עשרים וחמישה דולר על זוג מכנסי ג´ינס של קלואה, אבל אני פשוט לא יכולה לשלוט בזה, כמו רוב הבנות בניו יורק. הסיבה שאני כמעט יכולה להרשות לעצמי ג´ינס בשלוש מאות עשרים וחמישה דולר היא שהקריירה שנזכרה לעיל כוללת כתיבת מאמרים למגזין אופנה, מה שאומר שקניית זוג מכנסיים בשלוש מאות עשרים וחמישה דולר עושה אותי מאושרת מאוד. (ניסיתי את כל שאר המותגים רוג?ן, ס?ב?ן, א?רל, ג´וסי, בלו קאלט אבל בסוף אני תמיד חוזרת לקלאסיקה, קלואה. הם פשוט עושים לתחת משהו שאחרים לא מצליחים לעשות.) הדבר הנוסף שעוזר לממן את התחביב שלי הוא שלפעמים אני לא משלמת שכר דירה על דירתי שברחוב פ?רי. אני עושה את זה לעתים קרובות, כי נראה שבעל הבית שלי אוהב לקבל תשלום גם בצורות אחרות. למשל, אם אני מזמינה אותו לאספרסו משולש, הוא מפחית את שכר הדירה ביותר ממאה אחוז. אני תמיד אומרת, מי שלא מבזבז לא חסר לו, שזאת קלישאה שהבריטים המציאו בזמן המלחמה כדי לשכנע את הילדים שלהם לאכול לחם מחיטה מלאה, אבל כשאני אומרת את זה, אני מתכוונת: אל תבזבזי כסף על שכר דירה עלוב כשאפשר לא לבזבז אותו על ג´ינס של קלואה.
6. דייקנות. אני מתעוררת כל בוקר ב-10:30 ואף לא דקה אחת מוקדם יותר.
7. חסכנות. אפשר לחסוך גם כשיש לך טעם יקר. בבקשה אל תגלי לאף אחד, כי, את יודעת, יש בנות שנורא מקנאות, אבל אני כמעט לא משלמת על שום דבר שאני לובשת. תביני, מעצבי אופנה בניו יורק אוהבים לתת בגדים בחינם. לפעמים אני תוהה אם מעצבי אופנה, שאני מחשיבה אותם לגאונים, הם בעצם סתומים, כמו שהמון אנשים רעים תמיד אומרים. זה לא קצת טיפשי לתת משהו במתנה כשאפשר למכור אותו? אבל יש משהו ממש ממש מחוכם בטיפשות המסוימת הזאת, כי נראה שאנשים מסוג מעצבי אופנה הם תמיד בעלים של לפחות ארבעה בתים מעוצבים להפליא (בסנט בארתס, אספ?ן, ביאריץ, פריז), בעוד שכל האנשים החכמים עם העבודות הרגילות שמוכרים דברים תמורת כסף הם תמיד בעלים של בית מעוצב אחד בקושי. אז אני טוענת שמעצבי אופנה הם גאונים, כי צריך להיות גאון כדי להרוויח כסף מנתינת מתנות.
8. בסך הכול אפשר לומר בביטחון שמערכת הערכים שלי מגובשת, למרות הפיתויים בניו יורק, שלצערי הרב גרמו לכמה בנות להפוך לנסיכות קטנות ומפונקות.
* * *
ואם כבר מדברים על נסיכות, המסיבה של מימי היתה מוצפת נסיכות מפארק אווניו. כולן היו שם חוץ מג´ולי (משום מה), הנסיכה הגדולה מכולן. הבחורות הזוהרות ביותר הלכו על מראה מכנסי-קלואה-בשלוש-מאות-עשרים-וחמישה-דולר. הן נראו מאושרות עד הגג. חוץ מזה היתה קבוצה שהלכה על מראה טבעות-אירוסים-של-הארי-וינסטון, ואותן אני יכולה לתאר רק כזוהרות ומעלה. ג´ולין מורגן, קארי פיליפס (שהטבעת שלה היתה הכי גדולה, אבל עשו לה מחיר כי אמא שלה ממשפחת וינסטון) וקיי-קיי אדמס השתייכו לקבוצה הזאת. בתוך זמן קצר הן נטשו את המסיבה העיקרית לטובת מפגש פסגה של טבעות אירוסים בחדר השינה של מימי, שהוא גדול כל כך שקבוצה שלמה יכולה לישון בו. הכול שם מצופה אריגי כותנה בצבע אפור-יונה, אפילו הפ?נים של הארונות. כשסוף סוף הצלחתי להיפטר מג´ורג´ ולהוריד אותו מהקו, הצטרפתי אליהן. ג´ולין שהיא חטובה ובלונדינית וחיוורת ומעריצה את סופי דאל כי היא שמעה שהיא מעולם לא השתזפה היתה מאורסת כבר פעמיים. תהיתי מנין היא יודעת שהארוס הנוכחי שלה הוא הנכון.
"אה, קלי קלות! יש לי שיטת סלקציה חדשה ובלתי מעורערת. אם את בוחרת גבר באותה שיטה שבה את בוחרת תיק, אני מבטיחה לך שתמצאי אחד שמתאים לך בדיוק," הסבירה.
התיאוריה של ג´ולין היא שלגבר יש הרבה דברים נפלאים במשותף עם תיק, למשל העובדה שלטובים ביותר יש רשימת המתנה. לפעמים היא נמשכת שבועיים (תלמידי קולג´ ו?תיקים של אל-אל בין), לפעמים שלוש שנים (גברים מצחיקים ותיקי עור תנין מסדרת בירקין של הרמס). גם אם את רשומה בתור במשך שלוש שנים תמימות, אישה אחרת ממעמד גבוה יותר יכולה פתאום לעקוף אותך. ג´ולין אומרת שאת הכי סקסי צריך להחביא, אחרת החברה הכי טובה שלך תיקח אותו בהשאלה מאחורי גבך. דאגתה העיקרית היא שאם לבחורה אין כזה, היא נראית עיר