מקורות ההשפעה של רועי רוזן

איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?

הצריכה המוזיקלית שלי בולמית, אקלקטית, ובחלקה קצת חריגה במחוזותינו. הנה שניים-שלושה מהדברים שאני מאזין להם כרגע, עם קישורים, כסוג של מתנה לחג: Porest הוא מוזיקאי שהתחיל תחת חסות נגאטיבלנד, ההרכב האמריקאי החתרני שסימפל את יו-2 ונתבע על ידם. כלומר, Porest ממשיך את מסורת הפיראטיות המוזיקלית, פוליטיקת שמאל מחוצפת, והומור שחור.

מי שמתרגש משירה של ילדים צפוי לעונג חד-פעמי מ-Ghetto Reality. מדובר בהקלטה שנעשתה בהארלם, בימי "הפנתרים השחורים". ילדים בהדרכת מורה שמלווה אותם בפסנתר, שרים על גאווה שחורה, על ג'יימס בראון, מרטין לותר קינג, וגם על פרנקנשטיין. מחוספס, סוחף, מרגש, מיליטנטי. למרבה הצער, ההקלטה עדיין לא הוצאה מחדש על דיסק, אבל הלייבל, Folkways האמריקאי, יצרוב תמורת תשלום כל הקלטה מהארכיון.

הרכב הרוק החביב עלי כרגע הוא Yura Yura Teikoku. הם מאוד פופולריים ביפן, אבל אלמוניים במערב. כדי להבין כמה הם טובים, הנה לינק להופעה חיה שלהם, אצל שדרן הרדיו המכנה את עצמו "מנקה הזבל ממאדים".

חוץ מזה יש לי חולשה קשה לזמרות יוצרות. ימיה החדשניים של קאט פאוור אולי מאחוריה, אבל אני שומר לה נאמנות, וכך גם לנקו קייס, ולשתיהן יצאו אלבומים חדשים.

מבחינת השימוש במוזיקה בעבודה ערכתי, למשל, אסופה של עבודות וידיאו של אמנים ישראלים אחרים (חלקם מוכרים, חלקם סטודנטים), שנקראה "הפיתום הציוני", ובה לכל העבודות פורמט שיר. בכל המקרים מדובר בשירים שיש בהם כפל קול - קריוקי, דיבוב, דראג, מאש אפ, וכו'.

מי שמכיר ולו במעט את העבודה שלי, יודע שכפל-קול, ומכאן גם כפל-זהות, הוא עניין מהותי עבורי. גם בווידיאו שלי, "שתי נשים וגבר", הניסיון היה להשתמש במוזיקה לא רק כמייצרת אווירה, אלא כדימוי בעל משמעות.

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

השדרה המרכזית של המודרניזם הושתתה על כלכלה של טוהר ושל הפרדה בין התחומים, והעבודה שלי מהופכת לכך מלכתחילה: היא יציר-כלאיים והיא משקפת גודש כמעט גרוטסקי של השפעות.

הספר החדש, למשל, "ציונה", עוסק בגיבורת-על ישראלית, כך שמראש הוא ניזון מקומיקס ומקולנוע. הספר מושתת על קומיקס לא פחות מאשר, נגיד, על חנוך לוין או גרגנטואה ופנטגרואל, ובציורים צופה חדת-עין תאתר השפעות מאמנות ימי-הביניים, מסרטים מצויירים אמריקאים וממנגה, מהמאייר בן המאה התשע-עשרה גראנדוויל, מ"דירה להשכיר" של לאה גולדברג, מהציור הרומנטי וכולי.

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גר ברחוב פסטורלי להחריד, בכפר פסטורלי להבעית, שנושא את השם המצמרר "שביל קליפות התפוזים". הייתי מוסיף כמה גורדי שחקים, מרוקן את הבתים מתושביהם הנוכחיים לטובת קהילה אפריקאית-אמריקאית ברובה, משנה את השם ל-Manhattan Avenue, ומעתיק את כל המכלול לצפון-מערב מנהטן. במלים אחרות, הייתי חוזר לדירה שגרתי בה בערך במשך עשור, אבל מביא איתי את בת-זוגי ואת הפסיפלורה.

למי היית מכניס מכות?

כמזוכיסט, אני מעדיף שירביצו לי.

מה ההתמכרות שלך?

ההתמכרויות שלי אינן "כמעט סודיות" אלא סודיות לגמרי, אבל הן באות לידי ביטוי מסוים ביצירה - לא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי להריח אותן בספר כמו "זיעה מתוקה".

את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?

הייתי מזמין למספר לא מוגבל של משקאות את פולין ריאז', מחברת הספר הפורנוגרפי "סיפורה של או", ואת חנה ארנדט, מחברת ספר ההגות "מקורות הטוטליטריאניזם", ומקשיב לשיחה.

מה הרינגטון שלך?
אין לי סלולרי.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

האמן האמריקאי-איטלקי פרנצ'סקו פיניציו אחראי לכמה מן העבודות ולכמה מן הרעיונות האהובים עלי ביותר. בין השאר, משחק ציד שבו רודף רוכש העבודה את האמן ומנסה להרוג אותו, הצעה לייצור גבינה מחלב-אדם, וכלי לניוד גווייתו המשומרת של לנין. היינו נפגשים מדי יום לפני שהוא עזב את ניו יורק לטובת מארסיי ואני שבתי לישראל, והייתי רוצה לקבל ממנו כמה הערות לאקוניות וחריפות.

לא פחות מכך, הייתי מאושר ממש עם האמנית הבלגית-יהודייה ז'וסטין פראנק הייתה רואה את התערוכה. השפעתה ניכרת היטב בעבודות.

מהם הרגלי הגלישה שלך?

מלבד הורדת מוזיקה רציפה דרך soulseek, אני בודק באופן קבוע הרבה אתרי מוזיקה ואתרים כמו ubu, סופר-ארכיון למוזיקה, שירה ואמנות.

חנות הספרים השכונתית שלי בניו יורק פועלת גם ברשת, ומציעה מבחר מעולה של ספרי אקדמיה ואמנות בהנחות גדולות.


בימי חמישי אני כמעט מתמוטט מלחץ ההוראה ב"מדרשה", ומה שמרגיע ומצחיק אותי בלילה היא תוכנית בשם Seven Seconds Delay. התסריטאי אנדי ברקמן (Rat race, Saturday Night Live) ומנהל תחנת הרדיו קן פרידמן בוחרים כל שבוע רעיון כושל ומממשים את הכישלון באופן הצולע ביותר שהם מסוגלים לו. דיספונקציונליות אינפנטילית מזהירה, שעונותיה האחרונות שמורות בארכיון.

רועי רוזן (43) נולד ברחובות, רחוק מרחק אלפי מילין מכל הדמויות שהמציא ובנה אל תוך האמנות שלו. כששב לארץ אחרי עשר שנות חיים ולימודים בניו יורק הוא נודע בארץ כאמן בעל קול ייחודי, מתעתע ואחר.

ב-1997 הוא זכה לקיתונות של רותחין מצד הממסד הממלכתי בארץ כשהציג במוזיאון ישראל את התערוכה "חייה ומות כאווה בראון". רוזן, דור שני לשואה, יצא להביט בנרטיב שנוצר בארץ סביב השואה באופן הומוריסטי ועורר הדים לא מעטים של זעם.

מפגש שני עם מחוזות התעתוע אל מול הקהל נוצר עם היוולדה של ז'וסטין פראנק ב-2003. רוזן הוליד את פראנק, יצק לתוכה תכנים שתמיד סיקרנו אותו. הפיח בה חיים, העניק לה ביוגרפיה והצטלם בדמותה. האשליה היתה כמעט מוחלטת. כמעט והתחילו לחפש בין דפי ההיסטוריה של תל אביב הישנה אחר האמנית הוותיקה הזו.

החומרים שמרתקים את רוזן כל כך אקלקטיים עד שכמעט קשה למפותם. יצירתו פוליטית, אישית, נוגעת ומתנכרת בו זמנית. מלבד פעולתו הישירה כאמן, רוזן גם היה חבר מערכת במגזין "סטודיו" בין 1997 ל-2001 והוא מרצה במדרשה. בתערוכתו שמוצגת בימים אלה בגלריה רוזנפלד, "ציונה והתאומים", אפשר להיחשף למכלול יותר מרוכז של ענפי היצירה בהם הוא פועל. שלוש קומות הגלריה מוקדשות, כל אחת מהן, לסדרה קצת שונה.

ראשית, בחלון הראווה ניצב "לוגו רועי מצופה", לוגו גדול, אקריליק על בד, שמעמת מיד את ההולך ברחוב עם דמות שוקולדית, סכרינית, אנדרוגינית כמעט. עבודה זו מחצינה מיד את הדואליות של רוזן - היא מפתה ודוחה בו זמנית, מסקרנת ומרחיקה את המביט בה.

בקומת הכניסה ישנו המיצב הציורי "חברים בלילה" המורכב משישה זוגות של דיפטיכונים עגולים וצבעוניים. בקומה העליונה מוצבים ארבעה דיפטיכונים בפורמטים גדולים, בשמן על בד ובקומת המרתף ישנם שני דיוקנאות עצמיים של האמן.

הדיפטיכונים, התאומים, נוגעים בו זמנית בשני המישורים המאפיינים את יצירתו של רוזן - הנרטיבי והחזותי, ומשקפים גם אל החוץ את העיסוק המתמשך ברוזן עם ריבוי זהויות, עם הדואליות שהוא מקיים בכל תקופה עם דמות אחרת שנגלית ביצירתו.

עם יציאת הרומן פרי עטו "ציונה™", שיצא לאור בהוצאת כתר, ניתן להיזכר עד כמה מגובש היסוד הטקסטואלי ביצירתו. ציונה היא גיבורת על ישראלית שנעה בעלילה תוך שהיא מצייתת לעקרונות המנחים של יצירת הקומיקס.

דמותה מרחפת מעל התערוכה, באופן שבו רוזן נוגע ביחס בין החיים למוות, באופן שבו הפוליטי, העכשווי והאינטימי מופיעים ביצירתו ובמובן הטכני, בחיפוש של רוזן אחרי השראות ליצירה שמגיעות ממקורות פחות מקובלים.

עד ה-20.5, גלריה רוזנפלד, דיזנגוף 147, תל אביב. 03-5229044