אני רק לשאול שאלה

כולם יודעים שארז טל גאון טלוויזיוני. אפילו הוא קרא לאחד המיזמים שלו "המוח". כל ינוקא שחובב את הקופסית יוכל לספר לכם באריכות, שהאיש נעשה מליין ממכירת פורמטים של שעשועונים לגויים, ושמאז מכירות הכספת – גזירת הקופון הבינלאומי הראשונה שלו – זכייניות טלוויזיה עושות לו כבוד. אלא מאי? שמרוב כבוד, כבר שנים שאף אחד לא מעז לנסות ולהרביץ בו קצת תורה. וזה לא שהוא יודע הכול: הרי מאז "רק בישראל" והגלות הלא ממומשת בערוץ 10, תרנגולת הזהב מטילה פלו?פ??ים. אמנם האמור בתוכניות עשויות בקפידה, מתוזמנות היטב, שלא לדבר על המקוריות – אבל הקהל לא מגיע, ונתוני הצפייה מדשדשים בין הבינוניות הסבירה למי אפסיים. בעזרת השם, והבת המועדפת עליו, הזכיינית קשת, הבחור יצא מזה עם המתאבן החדש שלו. אולי.

ליאור שליין הוא בחור מצחיק. מצחיק רצח. על הבעתו הקפואה וטון הדיבור המונוטוני שלו נאמר כבר די, ובאמת שלא בזובי שלי לשוב ולדרוש ברעמתו הכתומה ומרובת התלתלים. לא עוד. למרות ההומורסקה המשובחת, משהו בו מעורר אנטגוניזם הישר מהדאחקה הראשונה; זה לא רק השיער החצוף, יש מין תחושה כזו, שקור הרוח והיכולת להכניס פאנצ'ים הרבה מתחת לחגורה, עשויה ללוות אותו גם לג'ובים אחרים, זוהרים פחות אבל רבי שיק. בדומה למנחה השעשועון ב"וידויים של מוח מסוכן", שמחלטר כרוצח שכיר עבור סוכנויות ריגול, גם שליין חולה על עצמו ואין לו אלהים. אלו נתונים מסוכנים יחסית, כשהם מצויים באמתחתו של אדם מוכשר רצח, ואין אלא לקוות שהלה ישתמש בכוחותיו אך ורק לטובה.

ויכוח ארוך ימים מתנהל בקרב מביני עניין: האם טופז הוא ציניקן חסר תקנה, או שמא באמת מדובר בבהמה גסה וחסרת מודעות. הרשו לי, בתמימותי, לדבוק באופציה השניה. אז נכון, הוא היה המנחה הראשון שהתפשט, מילולית, כקדימון לתוכנית, ועוד עשה את זה בניינטיז (!); אז נכון, הוא נגס בשידור חי בנטלי אוריירו ועורר שערוריה תקשורתית שבוודאי עשתה לו שירות טוב בהרבה מסתם נגיסה אקראית בעוזרת צלם; ונכון, הוא השליך כדורי שוקולד לפיה של אשה שמנה.

אבל היי, אלו ראיות נסיבתיות ותו לא. אנשים תמימים מסו?ג?י מאמינים, באמת ובתמים, שדודו הלך על השטיקים האלו לא כמתאבן מבריק לדמותו הטלוויזיונית, אלא כי הוא באמת אינפנטיל, מהסוג שבדיחות פלוצים – או אורנג'דה – הם הלחם והחמאה שלו, ומעשי חסד דה לה שמאטע, כמו הרעפת מתנות על משפחה נזקקת, באמת מרגשים לו את הצורה. לצערו, מאז המכרז, הוא נדחק לשוליים של הפריים טיים, אבל גם שם, שלא לאור הזרקורים, הוא ממשיך לנהל מין פלנטה אחרת, סוג של דודו-לנד, שבה הוא ממלא מין תפקיד של מלך תם וטוב לב, שרק רוצה להפניק את נתיניו, אחרי הפר-סו-מות.

כבר שנים – ספק אם יש מי שיודע כמה – מסתובב חיים הכט בספירות תקשורתיות, החל מתוכנית רדיו דודתית וכלה באמ-אמא של הפריים טיים, באמ-אמא של הזכייניות. ובכל אותם שנים – עשרות? אולי אפילו מאות, הרי למיתוסים אין היסטוריה מסודרת – ממשיך הכט, אולי הדמות הכי אנטי טלוויזיונית, בשלו.

הוא נמוך, הוא לא יפה, הדיבור שלו פלגמטי ומתובל בביטויים שאבד עליהם הכלח לפני שנים. שלא לדבר על תנועות הידיים האלה, הבלתי נסבלות למצלמה. ובכל זאת, הנה הוא כאן. עדיין איתנו, עדיין בפריים טיים, עדיין מרביץ רייטינג לא רע, באופן כמעט בלתי מתקבל על הדעת, בלי טיפים של יועצי תקשורת או של ספEצים טלוויזיונים, בלי שום התנהלות סלבריטאית, האופיינית לפרסונה במעמדו. הו לא. הוא לא צריך לדעת כלום על המדיום הזה. הוא היה כאן הרבה לפניו, ויש מצב שיישאר בסביבה כדי לקבור אותו קבורת חמור. סאנשיין.