תקופה טובה לסרטים כאלה

"דילמת הדריין", סרטם הדוקומנטרי של אב ובנו, נחום וארז לאופר, נקרא על שמה של אוניית המעפילים הדריין. הסרט עוסק בסיפורם של כאלף יהודים הממתינים לאונייה שתבוא לקחת אותם לארץ ישראל. הם יצאו מווינה, התגלגלו ליוגוסלביה, ושם חיכו במשך כשנה וחצי להמשיך את המסע ארצה. כל זה מתרחש בתחילת שנות הארבעים, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, והמשמעות ברורה: העלייה על האונייה וההפלגה לכיוון הארץ פירושה חיים. כל אפשרות אחרת מובילה למוות. הסרט מביא עדויות מפי ניצולים ששהו ביוגוסלביה והצליחו להגיע ארצה, ושוזר בתוכו גם קטעי דרמה המתארים את מאמציה של אישה אחת, רות קליגר, למצוא אונייה ולהספיק להעלות אליה את האנשים הממתינים.

רות קליגר הייתה פעילה במוסד, אשה יפה ובעלת קסם. נחום לאופר, מי שחיבר את התסריט, התכוון לעשות סרט על אימו שהצליחה להבריח אותו מאירופה ולהציל אותו, ותוך כדי חיפוש בארכיונים נתקל בשמה של רות, והמוקד של סרטו עבר אליה. הסרט מתאר את מאמציה לשכנע את יהודי אירופה שכדאי להם לברוח, ובמקביל – את המאמצים ליצור להם נתיבי בריחה אפשריים. "דילמת הדריין" היא הדילמה העומדת בפני קליגר וחבריה למוסד, כשנודע להם שהועברה הוראה מהדרגים הגבוהים בהנהגה בארץ למכור לבריטים את האונייה היחידה שהצליחו להניח עליה את ידם. מכירת האונייה לבריטים אמורה לסייע במאמץ לבלום את הגרמנים, אבל היא חייבת לבוא על חשבונם של למעלה מאלף יהודים המחכים ביוגוסלביה לאונייה במשך חודשים ארוכים.

בסרט מובעת ביקורת יותר ממרומזת על הנהגת היישוב היהודי, ועל האופן בו התייחסה לחייהם של היהודים המחכים. הביקורת לא מאוד מאוזנת - לא נעשה ניסיון ממשי להציג את הדילמה באופן מורכב ועגול, ויש חלוקה די ברורה לטובים ורעים, אוהבי אדם מול פוליטיקאים המונחים על ידי שיקולים קטנים ומוטעים. מצד שני, לא בטוח שזה רע. את הגרסה הרשמית כולנו מכירים וכולנו למדנו בשיעורי היסטוריה בתיכון: המנהיגים מימי טרום המדינה היו אנשים דגולים, בעלי חזון, שרק טובת העם היהודי עמדה לנגד עיניהם. אני לא מתכוונת להישמע צינית, זה כנראה נכון, אבל הם היו אנשים, שהיו צריכים לקבל החלטות, לעתים החלטות מאד לא פשוטות. ממרחק של קרוב לששים שנה, כבר מותר לסמן לעצמנו סימני שאלה ליד פסקאות מסוימות בחלק הזה של ההיסטוריה, בלי להיחשב לכופרים גמורים באבות המייסדים. הסרט מכריע בשאלת מוצדקותה של ההחלטה העוסקת באונייה הדריין, והאמת היא שאני השתכנעתי, אבל הנקודה החשובה היא הביטוי הפומבי להסתכלות המפוקחת בהיסטוריה שלנו.

"דילמת הדריין" הוא סרט שהוקרן לראשונה במסגרת פסטיבל דוקאביב, וימשיך להיות מוקרן בהקרנות מסחריות בבתי קולנוע ברחבי הארץ. עיתוי יציאתו לאקרנים די מוצלח, כיוון שמדובר בסרט שהוא לגמרי לא פאן במובן ההוליוודי של המילה. העיתוי מוצלח כי אנחנו בתחילתה של תקופה שקרובה לקריסה מרוב ימים מלאי משמעות ליהדות ולישראליות שלנו: פסח, חג החירות כמובן, ומיד אחריו ימי שואה-זיכרון-עצמאות. תקופה נהדרת לסרטים כאלה. שלא לדבר על כך שלדתיים בינינו בכלל אסור לצאת לכייף ולראות סרטים בתקופה שבין פסח לל"ג בעומר, תקופה שנקראת ספירת העומר. ובכן, קבלו פסק הלכה: לסרט הזה מותר ללכת. באחריות, ולמרות שהוא לא סרט זוועות כמו שסרטי שואה עלולים להיות, וזו אגב עוד נקודה לזכותו. אין בו אלימות בוטה או סחטנות רגשית הגובלת בקיטש, ודווקא העדינות שלו היא שעושה אותו לאפקטיבי בעיני. אין תמונות מניפולטיביות של כל האנשים שמתו, ואין אף ניצול שבוכה מול המצלמה. יש רק אנשים שמספרים את הסיפור הכואב שלהם באיפוק, בהשלמה, ואפילו עם חיוך. זה עובד. ואם אתם הולכים לצפות בו, שימו בתיק חבילה של טישו. שיהיה.