פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      התאבדות אמורה להיות קול, לא?

      יובל אביבי ממליץ על ארבעה ספרים קלאסיים לפוסט סדר: לא מחייבים, עושים נעים ושומרים אותך בעניינים

      אין יותר גיבורים, לא עוד

      מבין ארבעת הכותרים שהופיעו עד כה בסדרת ה"מיתוסים" של ידיעות אחרונות, רק שניים עונים באמת על הציפיות מהסדרה: ספריהן של מרגרט אטווד וג'נט וינטרסון הם גרסאות פרוזאיות אישיות של המחברות שנדמה שנכתבו לפי הזמנה לטובת הסדרה, וזה ממש לא זה. "דבש אריות" של גרוסמן ו"תולדות המיתוסים" של קארן ארמסטרונג הם השניים שבאמת מטפלים במיתוס מכיוון של מדע-פופולרי, כפי שמתבקש, ומבין שני אלו רק זה של ארמסטרונג ראוי באמת לקריאה, במיוחד עכשיו, בימים של חגיגת אחד המיתוסים המכוננים של העם היהודי (וגם ארמסטרונג כותבת על יציאת מצרים, אגב).

      המסע של ארמסטרונג ארוך מאד, מתחיל בתקופה הפליאוליתית (20,000 שנה לפנה"ס) ומסתיים בימינו אנו, ובוחן את מושג המיתוס לאורך השנים והתקופות השונות – מאנשי המערות, דרך החקלאים הראשונים והפילוסופים היוונים, הסיניים והיהודיים עד לימינו אנו, בעידן שבו כביכול כבר אין מיתוסים, אך עדיין יש בהם צורך רב.

      אמנם ארמסטרונג סותרת את עצמה, ואף מציעה כעובדות מיני תיאוריות תיאולוגיות שאפשר (וכדאי) להתווכח עליהן, אמנם החלק שמטפל בתקופה שאחרי המהפכה הקופרניקאית (המאות האחרונות) הוא שטחי וקצרצר מכדי להיות רציני, ואמנם התרגום הזוי לפעמים (Hopeless hunter תורגם ל"צייד חסר תקווה" במקום "צייד חסר תקנה"), אבל בכל זאת מדובר במבוא חביב להדיוטות, וככזה הוא הראשון מהסדרה שממלא את תפקידו. להזכיר את עניין המחיר הגבוה של הספר יהיה כבר קצת משעמם.

      קארן ארמסטרונג, "תולדות המיתוסים". מאנגלית: דרורה בלישה (ידיעות אחרונות/פן)

      רמברנדט? סך הכל הוא היה אחלה

      גם דורון לוריא, הרסטורטור שנכנס לתודעה הפופולרית עם ספרו הפרובוקטיבי "חשיפה כפולה", מעוניין לתת לנו מבוא קצר וקריא על נושא סבוך, ועושה זאת, בניגוד לארמסטרונג, בסגנון סיפורי ואפילו היתולי במקצת, מה שהופך את ספרו למעניין ביותר מבין הארבעה הנסקרים כאן. לוריא ממש לא מבקש להמציא מחדש את הגלגל ולתת פרשנויות חדשות לדמותו של רמברנדט, אלא רק לתת סקירה מקיפה, שעוסקת גם בהיסטוריה וגם באמנות בצורה קלילה וברורה שתספק עניין גם למי שבכלל לא מבין באמנות וגם למי שמכיר קצת את העסק מבפנים.

      רמברדנט של לוריא ממש לא תואם את דמות האמן הנשגבת מבחינה מוסרית שאנחנו נהנים לדמיין. לוריא מספר על גאון נפלא ש"לא המציא שום דבר עקרוני וענק בתולדות האמנות", אבל שהיה בו "ניצוץ אלוהי", שהיה בחור חביב לבריות, מצחיק ומלא כריזמה, שמצד שני לא היסס לדרוך על חבריו בדרך להצלחה. בקיצור, כל מה שאנחנו רוצים מביוגרפיה עסיסית. בענייני ביוגרפיות, היכולת ליצור עניין מוטלת בדרך כלל על הביוגרף. לוריא מלא החן עושה את עבודתו מצוין.

      ח"ח כללי להוצאת מפה על הסדרה המוצלחת "דמות", ועל כך שעל אף שהספר קטנטן הוא כלל לא מתפשר: חוץ מסיפור המעשה עצמו משולבים בספר עשרות איורים של רמברנדט וגם נספח של ציוריו (בצבע), יש בו ציר זמן שימושי שמקל על כל העסק, ריבועי אקסטרא ששלובים בכתוב באופן שאינו מפריע ורשימה ביבליוגרפית ואינדקסלית קלה להתמצאות וממצה. ככה בדיוק צריך להראות ספר עיון פופולרי.

      "רמברנדט – מיתוס מול מציאות", דורון לוריא (מפה)

      מד"ב זה רצח

      החשש הגדול, שמדובר בגרסא כשרה וחיוורת של "שנת הבשרים שלי", מתפוגג כבר בתחילת הצלילה ל"שחיטה שחורה" של שחר מגן. בראש ובראשונה זהו ספר מתח קליל יחסית, שכתוב כמו שצריך, עם תשומת לב לשפה יותר מאשר לטוויסט הסופי (הקלוש, בצורה שלא ממש מפריעה להנאה), שעוסק בעולם בתי המטבחיים הישראלי. אמנם הוא מתרחש כאן ועכשיו, אבל במרדף של רוצי, גיבורת הספר, אחר פענוח תעלומה מסתורית ומגפה קטלנית בעגלי ארצנו, יש תחושה ואלמנטים של מדע בדיוני, ואיכשהו השילוב הזה עובד.

      הניסיון לתלות על הספר הזה איזושהי משמעות עמוקה בדבר הציונות והדור ההולך ופוחת, שמגן מנסה להכניס דרך דמותו של אלכסנדר זייד, הוא מופרך קצת, וכדאי לקרוא את הספר בלי לנסות לנתח אותו יותר מדי- ככה הוא הרבה יותר מהנה. בכל מקרה מדובר בהפתעה עברית נחמדה מאד.

      שחר מגן, "שחיטה שחורה" (כתר)

      קפיצה קטנה להוליווד

      בספרו החדש של ניק הורנבי, "ארוכה הדרך למטה", ארבעה לונדונים שמוצאים את עצמם בערב השנה החדשה על אותו גג גבוה עם אותה כוונה: לקפוץ למטה. הדמויות בנויות כמו לפי הזמנה: הגבר בגיל העמידה, שהיה לו הכל והוא בטפשותו הרס את חייו, האישה המכוערת שרק לילה אחד בעברה שחרר אותה מקרום בתוליה, אבל חיבר לה גבנת בדמות ילד משותק לחלוטין, נערה מרדנית וחצופה וכמובן, המוזיקאי הפילוסוף, דמות שמאפשרת לו את הניים-דרופינג המוזיקלי ההכרחי ומשפטים כמו: "התאבדות לא הומצאה בשביל אנשים כאלה. היא הומצאה בשביל וירג'ניה וולף וניק דרייק. התאבדות אמורה להיות מגניבה".

      כלומר, זו הדמות שתהיה הכוכבת הראשית של הסרט שהספר הזה היה אמור להיות (כמו כל ספריו של הורנבי, גם כאן מדובר בטיוטה של תסריט), שיכול להפוך לעוד עמוד תווך בעולמם הקולנועי של כל אלו שבאמת קוראים את וירג'ניה וולף ומקשיבים לניק דרייק, לובשים רק שחור ומחכים שהתיכון ייגמר כבר. אם אין לכם את הDVD של "נאמנות גבוהה", הספר הזה ימלא את החסר.


      ניק הורנבי, "ארוכה הדרך למטה" (מודן)