החנות החדשה של צומת ספרים, המבטיחה להיות חוויית הדגל של קניית הספרים, נמצאת בקומה השלישית של דיזנגוף סנטר, בצד המבלבל של הקניון העירוני המסרב למות. מהחלונות הגדולים נכנס פנימה אור שמש, ששוטף את החנות רחבת הידיים מבלי לחמם אותה יתר על המידה. על השולחנות הרבים מונחים יפה-יפה אלפי ספרים. מי כתב אותם? מי יקנה אותם? מי יקרא אותם? במרכזה של החנות שולחן ארוך ומהודר ועליו מנורות עם אהילים מלבניים ירוקים ורגליים זהובות, מהסוג שבארה"ב נקרא "מנורות בנקאים", שאמורות להשרות כובד ראש ואווירה תקופתית על כל מי שקורא לאורן. על השולחן פזורים באגביות-מוקפדת עיתונים, כולל, כמובן, מוסף "ספרים" של "הארץ" כמו גם מגזינים מדיפי יוקרה. ביניהם עומדים-ניצבים תפריטים של אוכל ושתיה שניתן להזמין מבית הקפה הסמוך. בטעם, כמובן. אף אחד לא ירוץ להביא לך שווארמה בפיתה מ"התרבוש", אבל אספרסו בהחלט מותר.
ביקור בחנות הזו לוקח אותך הרחק הרחק מכאן. פתאום את לא בדיזנגוף סנטר, אפילו לא בתל אביב או בישראל. את יכולה להיות בכל מקום בעולם בו יש כבר חנויות כאלו. בניו יורק הן מגיעות לממדים מפלצתיים ממש: רחוב שלם, שלוש קומות, לפעמים אפילו חמש. ולא רק בניו יורק כמובן. בכל קניון, בכל עיר, בכל מדינה בארה"ב יש חנות שכזו, כולל במדינות בהן אנשים לא קוראים דבר מלבד הברית החדשה ואת מדריך הטלוויזיה. וגם שם ישנן המנורות הירוקות הללו, וספות העור, וכמות הספרים האינסופית במידה מדכדכת. ועוד לא דיברנו על אירופה.
אז למה זה לא טוב? זה לא בדיוק לא טוב. זה גם טוב וגם בעייתי. כי טוב לה, לחנות ספרים, שתהייה קטנה וסלקטיבית. שהכניסה אליה תפתיע ותרגש, שתהיה לה איכות שיכולה להיות רק לדבר מה שהוא מקומי בטעמן של המוכרות, בטעמן של הקוראות (אין מה לעשות, בתחום הזה רוב המשתתפים הוא רוב נשי).
אבל מצד שני, בהרבה מקרים חנויות הספרים שאנחנו מורגלים להן אינן חנויות קסומות כאלו, שיוצאים מהן עם שקית בלב והתרגשות ביד. רוב הארץ מכוסה בחנויות ספרים שהן סתם קטנות, ללא כל הצדקה פואטית או מגע אישי. חנויות קטנות שכל מה שמורגש בהן הוא אילוצי נדל"ן, ושיקול הדעת של מפיצי הספרים. בחנות הטיפוסית הזו אין מקום על השולחן המרכזי לדבר מלבד לרבי-מכר, וספר שאינו נחטף כלחמניות חמות לא מחזיק מעמד. מול החנויות האלו כמובן יש הצדקה לחנויות ענק, בסגנון החנות החדשה של צומת, גם אם אין לה אישיות, או ליתר דיוק, בדומה לרשת בתי הקפה סטארבקס, יש לה כל-אישיות, אישיות של כל-חנות.
לדפוק כרטיס
אז אפשר לראות בשם החנות "הספרייה" אקט ציני. אפשר להגיד שזה כל דבר חוץ מאשר ספריה, כי אין בעיצוב העכשווי-אוניברסלי כל סממן של קהילתיות, ואין בערימות הגדושות בספרים הנמכרים ביותר סימן לאהבת ספר, ובוודאי שאי אפשר לשאול כאן ספרים בהצגת כרטיס, אדרבא, החנות כולה מפתה אותך לרכוש ספרים בקומבינציות שונות, שאנחנו מכירים בעיקר מהסופרמרקט (1+2, השני בחינם, וחבל שספרים לא באים באריזות חיסכון, אם כי זה רעיון...) וכרטיס החבר היחיד הוא זה שהנפיק לך הבנק.
ובכל זאת, בניהול הנכון יש לחנות הזו סיכוי להיות מדהימה. כי אפשר לנשום בה, ואפשר אפילו לגלוש באינטרנט, לעלעל בעיתונים, לשבת על ספת עור ומי יודע, אפילו להזמין אספרסו. יש מקום לעגלות תינוק (ותוך רגע אימהות יתחילו לחתל על הספות המפוארות...) - כל אלו הופכים את החנות ליוצאת דופן בנוף חנויות הספרים בישראל. אבל כדי להיות מדהימה "הספרייה" (בכל זאת קשה שלא לחייך לנוכח השם) חייבת למצוא את הדרך שלה להיות מקומית. היא חייבת להתנער דווקא מהאחידות שמבקשים להשליט עליה, לבקוע את תחפושת הדיוטי-פרי ולנצל את החלל והמשאבים על מנת להביא אליה קהל לא רק על מנת למכור לו ספרים, אלא גם כדי לקרב אותו אל הספרות: שעות סיפור לילדים, פגישות עם סופרים, ולא רק כאלו שגורמים לקופות לצלצל, קבוצות קריאה, מוכרות ידעניות ורגישות, שיודעות להתאים ספר לקוראת ולא מנסות למכור ספרים במשקל, ומי יודע, אולי אפילו שולחן ספרים עם המלצות המוכרות, כדי שנדע לרגע שזו בכל זאת לא חנות ספרים בחלל, ויזכירו לנו שספרי שירה לא שווים פחות ממדריכי תיירות, למרות שיש בהם הרבה פחות מלים ביחס למחיר.