אלה שבאו אחרי קליף והצלליות

אמצע שנות התשעים. יש לכם הרכב שיוצר מוזיקת שוליים אלקטרונית כבר כמה שנים, הוצאתם בלייבלים קטנים כמה תקליטים שזכו להצלחה במועדונים וכבר מסתובב עליכם דיבור בתור הדבר החם של הרגע. לא לוקח הרבה זמן, ומגיעה אליכם הצעה מפתה מכיוון חברת תקליטים גדולה, ששמעו ש"אלקטרונית זה הדבר הבא". אתם קופצים על העגלה, וחותמים על חוזה של שבע ספרות לארבעה אלבומים במשך עשר השנים הבאות. עם תנאים כמו אולפן הקלטות מהחלומות וחוסר דאגות פיננסיות, אתם מקליטים את אלבום הבכורה שלכם, שזוכה לתשבוחות מקיר לקיר בעיתונות המוזיקה, מצלמים כמה קליפים, מוזמנים להופעות בכל העולם, ומרגישים נישאים על כנפי התהילה. כמוזיקאים - סליחה, אמנים - רציניים, אתם מחליטים לא ליפול ל"מלכודת האלבום השני" הידועה-לשמצה, לוקחים פסק זמן של כמה שנים, מגייסים אורחים בעלי-שם שתמיד חלמתם לעבוד איתם, ומקליטים את האלבום הבא שלכם, שגם הוא מצליח לסחוט אנחות עונג מהביקורות, וגם נתוני המכירות לא מאכזבים. אתם מוגדרים כסופרסטארים. קיבלתם לגיטימציה רשמית לנוח על זרי הדפנה.

אבל לא הכל ורוד: עיתונות המוזיקה בנתה סביבכם הר בלתי-מציאותי של ציפיות, וחברת התקליטים מצפה שהאלבום הבא יעבור את, או לכל הפחות יעמוד ברף המכירות של האלבומים הקודמים. קהל האוהדים שליווה אתכם כשעוד הייתם ווייט לייבל במועדון, מרים את האף כשפתאום הקליפים שלכם מפציצים את MTV והמוזיקה שלכם מלווה קמפיין של מכונית שטח. כשמוסיפים לכל הלחצים האלה גם יובש יצירתי או מחסור ברעיונות חדשים, מקבלים בדרך כלל ירידה במומנטום שמתבטאת גם במכירות וגם בדעת הקהל והביקורת. מבחינת חברת התקליטים, הצעד המתבקש כדי למזער נזקים הוא הוצאת אוסף "הלהיטים הגדולים" שהוכיחו את עצמם בעבר, בדרך כלל סמוך לעונות שופינג חזקות כמו תחילת הקיץ או החורף.

דאפט פאנק: פריצה – 1995

הצמד דאפט פאנק (Daft Punk) נכנסו לתודעה בעזרת הסינגל "Da Funk", שהיה מאבני הדרך החשובות בהתוויית הז'אנר שכונה "פרנץ' האוס", אותו תבשיל צרפתי פיקנטי ששילב בין השפעות חזקות של דיסקו סבנטיז, אלקטרו-אייטיז מתכתי ומקצבי האוס עדכניים.

השיר הוביל אותם לחוזה בחברה גדולה, והאלבום שליווה אותו, "Homework", כלל עוד כמה סינגלים מצליחים שלוו בקליפים גאוניים ובלתי-נשכחים של הבמאים הצעירים ספייק ג'ונז, מישל גונדרי ועוד, סייעו למצב את דאפט פאנק כדבר הכי חם בסביבה, והבאסים שלהם הרעידו קירות של מועדונים וחדרי שינה כאחד.

האלבום הבא "Discovery", שיצא לאחר ארבע שנים, היה כבר אלבום קונספט שלווה בסרט אנימציה יפנית מרגש באורך מלא ונחשב ליצירה השלמה ביותר שלהם עד היום. כעבור ארבע שנים נוספות, בשנה שעברה, יצא אלבומם השלישי "Human After All" שבניגוד אירוני לשמו, לקח כמה צעדים אחורה ממורכבות הפופ של האלבומים הקודמים וחזר לקטעים פשוטים, מונוטוניים ושליש-אפויים. לאור תקופת היובש הארוכה שקדמה לאלבום, ועליית קרנו של הסאונד האופייני שלהם בהפקות דאנס עכשוויות - הציפיות התרסקו והאלבום השאיר טעם מר בפי מעריציהם. תאוריית הקשר בנושא היא שהאלבום הודבק והופק בחופזה כדי לעמוד בתנאי החוזה עם חברת התקליטים.

התאוריה עומדת בעינה גם כשמסתכלים על אלבום האוסף החדש שיוצא להם עתה. הוא נפתח בהפצצה מרוכזת של ששה שירים מצוינים מתקופת אלבומם הראשון. לאחר מכן, למרבה האכזבה, משתבצים רק שלושה שירים מתוך "Discovery", כשפצצת הדיסקו השמיימית "One More Time" מופיעה בגרסה מקוצצת. אבל אפילו אם נניח לזה בצד לרגע - מהאלבום הושמטה פסגת יצירתם, "Digital Love", שיר אהבה אלקטרו-רוקי מרגש שממצה בדיוק את כל מה שיפה באלבום השני (וזה עוד לפני שנזכרים בסצנה סוחטת הדמעות שהשיר ליווה אותה בסרט).

לאחר מכן עוברים לשלושת הסינגלים המתחייבים מהאלבום השלישי, והאוסף נחתם עם שלושה רימיקסים (שניים מצוינים, אחד פושר) שדאפט פאנק עשו לאחרים. עושה רושם שמישהו התרשל כאן בעריכה. עכשיו, לפי התיאוריה, דאפט פאנק קרובים עוד יותר לממש את עצמאותם האמנותית במקום אחר.

למרות הכל, המוזיקה מדברת בעד עצמה - אי אפשר שלא להתרשם מהיכולת של דאפט פאנק ליצור שירים בסגנון ייחודי ומרענן, שבניגוד להרבה מאד קטעים מאותה תקופה לא התיישנו אפילו ביום אחד, לא משעממים אפילו לרגע וגם מצליחים לגעת בלב לפעמים.

דאפט פאנק, "Musique vol. I 1993-2005" (הליקון, Virgin)

מאסיב אטאק – פריצה: 1991

מאסיב אטאק (Massive Attack) היו שחקנים מרכזיים בסצינה של בריסטול בתחילת שנות התשעים. לסאונד האופייני שלהם ושל עמיתיהם לסצינה כמו פורטיסהד וטריקי הודבק עד מהרה הכינוי "טריפ-הופ" על ידי עיתונות המוזיקה הבריטית. למרות זאת, ובניגוד להרכבים אחרים שזכו לתיוג הזה, מאסיב אטאק הוכיחו עמוד שדרה איתן ועשו הכל כדי לשכלל את עצמם וליצור ז'אנר חדש וייחודי בלתי-ניתן להגדרה: אלמנטים של היפ-הופ, דאב, פוסט-רוק, פסיכדליה ותמרונים תזמורתיים סינמטיים הותכו יחד בתוך עננה של ערפל ירקרק כדי ליצור בכל אלבום שלהם משהו חדש אך עם זאת מוכר.

שיר הפריצה של מאסיב אטאק היה "Unfinished Sympathy" שיצא ב-91': סימפוניה מפוארת של תופים וכלי הקשה מתוכנתים, סקראצ'ים וסימפולים, כלי מיתר סוחפים, פסנתר נוגע ללב ומעל לכל ביצוע פעם-בחיים של הזמרת שארה נלסון, שנתנה את כל הנשמה ושרה על אהבה וגעגועים. זה היה השיר המושלם להתפכחות של הבוקר שאחרי המסיבה, וגם לבריטניה כולה אחרי הגל הראשון של מהפכת האסיד האוס. השיר נחשב, ובצדק, לאבן פינה של המוזיקה בניינטיז וכמות הסופרלטיבים שנשפכה עליו מאז עליו היא עצומה.

האלבום שיצא בעקבותיו, "Blue Lines", המשיך להכות גלים במוזיקה הבריטית בעוצמה לא פחותה. בהמשך שנות התשעים הוציאו מאסיב אטאק עוד שני אלבומי אולפן ("Protection" ב-94' ו-"Mezzanine" ב-98') שכל אחד מהם הוגדר כמאסטרפיס של זמנו. לא היה מן הנמנע שהאלבום הרביעי שיוציאו מאסיב ב-2003, "100th Window", יהפוך לקורבן של הציפיות המוגזמות: אם הם היו שומרים על הסאונד האופייני שלהם היו מאשימים אותם בדריכה במקום, אבל כרגיל הם פנו לכיוון אחר, יותר קלאוסטרופובי, משונן וכאוטי - והביקורות לא איחרו להתנפל ולקטול, לטעמי ממש לא בצדק; אמנם היה מדובר באלבום פחות נגיש ובטח שלא מתחנף לאוזן, אבל כזה שעמד בסטנדרטים הגבוהים של מאסיב כמו לכל אורך הקריירה.

כעת, לאחר שעברו שלוש שנים מהאלבום האחרון, וכדי להכין את השטח לקראת האלבום החדש שייצא בשנה הבאה, משיקים מאסיב אטאק רטרוספקטיבת ביניים של יצירתם. עם ייצוג שווה לכל אחד מאלבומיהם, השירים כאן אינם מסודרים בסדר כרונולוגי, אלא בדינמיקה מחושבת היטב של מעבר בין המנוכר והאכזר אל שירי הנשמה הפצועים שלהם, וחוזר חלילה. האלבום כולו מורכב משרשרת של שיאים בלתי-פוסקים: כל שיר של מאסיב אטאק הוא תצוגת תכלית של סאונד שעוטף אותך, אופף אותך, מרגיע או תוקף לחילופין.

אבל היהלום הנוצץ האמיתי מצוי דווקא בסוף ולבדו מצדיק את רכישת האלבום: שיתוף הפעולה המצמרר בשיר החדש "Live With Me" מתוך מהאלבום המתקרב והמצופה, בו מככב קול הקטיפה של זמר הפולק-ג'אז האגדי (לא התאפקתי) טרי קאלייה, הוא לא פחות מאשר גאולה לנפש. ללא מצמוץ הוא מוכיח כי למרות הטלטלות הפרסונליות והביקורתיות - מאסיב חזרו לפורמה. מתבקש לעצום עיניים ולהתמכר לצלילים. אי אפשר להשאר אדיש למסע רגשי שבסופו תיוותרו מותשים מרוב עונג.

מאסיב אטאק, "Collected" (הליקון, Virgin)

אנדרוורלד: פריצה - 1996

בניגוד לשני ההרכבים שאוזכרו קודם, חברי אנדרוורלד (Underworld) לא נהנו מדרך מהירה וחלקה לפסגה. גרעין הלהקה כולל את קרל הייד וריק סמית, שהחלו ליצור במסגרת משותפת כבר באייטיז, במהלכן הוציאו, בגלגולים שונים, ארבעה אלבומים שנעו בין ניו ווייב, נאו-רומנטיקה לרוק-אמצע-הדרך - כולם כשלו כשלון חרוץ. אולם אנדרוורלד תמיד ידעו להמציא את עצמם מחדש, ולאחר הפסקה קצרה התגבשו מחדש בתחילת שנות התשעים ביחד עם הדי-ג'יי הצעיר דארן אמרסון (שבינתיים כבר פרש מההרכב) ושברו בחדות שמאלה לכיוון צליל דאנס ייחודי שלא דמה לשום דבר אחר שהיה מוכר באותה תקופה (מישהו אמר Fluke?).

שני האלבומים הראשונים שהוציאו בגלגול האלקטרוני הנוכחי בראשית הניינטיז היממו בצדק את עולם המוזיקה האלקטרונית, ומדובר בקלאסיקות חובה בכל בית, אולם הם לא הפכו לשלאגרים עולמיים. במקביל, הלהקה עשתה חיל בהופעות חיות, ומי שהיה באחת כזו יודע עד כמה אנדרוורלד הם מלכי אלקטרוניקת האצטדיונים - עבורי לפחות היה מדובר בהתגלות בקנה מידה כמעט דתי.

השינוי הגדול הגיע ב-96', כאשר רימיקס לטרק זניח שלהם, "Born Slippy.NUXX", נכלל בפס-הקול של סצינה בלתי-נשכחת ב"טריינספוטינג", והזניק אותם בן לילה מסטטוס של הרכב נישה צנוע לסופרסטארים בקנה מידה טראנס אטלנטי.

אנדרוורלד זכו מיד לחוזה הקלטות בחברה גדולה, והוציאו שני אלבומים נוספים. מי שקיווה למצוא שם את ה"בורן סליפי" הבא לא זכה במבוקשו: אנדרוורלד לא הסתחררו מההצלחה והצליחו לשמור על האינטגריטי האמנותי שלהם גם אחר כך. עם זאת ההצלחה של האלבומים האחרונים של אנדרוורלד היתה מינורית (חבל, שכן אמנותית הם לא נפלו מאף אחד מאלבומיהם הקודמים).

אנדרוורלד כבר סיימו עם שלב האוספים, עם אחד שמסכם את עשור הפעילות החולף בגלגולם האלקטרוני. בנקודת הזמן הנוכחית, לאחר כ-25 שנים מצטברות בתעשיית המוזיקה, במקום להכנס שוב לרוטינת המירוץ היחצני השחוק והמאוס של הוצאת סינגלים, פרומואים וקליפים, אנדרוורלד בוחרים להתנתק לעת עתה מהתלות בחברת התקליטים ולצאת מחדש לדרך עצמאית. הפעם הם מגישים את המוזיקה שלהם על מצע שמוקדש במיוחד ישירות למעריציהם, בגובה העיניים - במחיר שווה לכל נפש של 5 פאונד אנגלי (כ-40 ש"חים), תוכלו לרכוש באתרם הרשמי את שני האלבומים החדשים בפורמט דיגיטלי, בצירוף עטיפה להדפסה ובילווי של כמה מאות תמונות שצולמו על ידי חברי הלהקה במהלך סיבוב ההופעות שלהם במזרח הרחוק באמצעות מצלמה סלולרית.

כצפוי, הסאונד של האלבומים החדשים הוא לא-מסחרי בעליל. ראשית כל, אתגר ההאזנה: ללא חלוקה לרצועות נפרדות, מדובר בשתי יצירות שאורך כל אחת מהן הוא כחצי שעה של מוזיקה רציפה. משוחררים מתכתיבים אמנותיים כלשהם, אנדרוורלד מציגים כאן את הצד היותר אקספרימנטלי שלהם: סקיצות באורכים משתנים וברמות שונות של ליטוש של קטעים שעברו אבולוציה במהלך ההופעות החיות שלהם והתפתחו לפי הפידבק מהקהל.

האלבום הראשון, "Lovely Broken Thing", מציג את הצד היותר רקיד ואקלקטי של המוזיקה של אנדרוורלד - הוא מתחיל בקצב שמדמה שקשוק של פסי רכבת ומתפתח לסוג של ברייקביט מהיר כשברקע מלמולי זרם-התודעה של קרל הייד, סימן-ההכר הייחודי של אנדרוורלד, מכוסים מאחורי מסך עשן של פילטרים רובוטיים שהופך אותם לבלתי ניתנים לפענוח. חלק גדול של המשך האלבום מוקדש לווריאציות על מקצבי ג'אנגל, כשבאמצע מופיעה גם מעין מחווה גלאם-רוקית ללהקת טי-רקס, ובסופו קטע טכנו מלודי אופייני שדועך אל שיר ערש רגוע.

האלבום השני, "Pizza For Eggs", הוא כבר סיפור אחר - זהו הצד הרגוע, המדיטטיבי יותר באישיותם. מדובר ביצירה הרבה יותר מהודקת לעומת הקודמת - על רקע של מקצבים מחזוריים ואיטיים בהשראה אוריינטלית, שלא משתנים הרבה בין השירים, צומחות ונעלמות לאיטן מלודיות פסנתרים ממכרות. כאשר אחרי 22 דקות הקצב דועך ולפתע מופיע קולו של הייד, המדקלם כמנטרה את השורה "אמנזיה... אמנזיה..." זוהי ההגדרה המדויקת להרגשה המופלאה של איבוד תחושת הזמן בחסות הצלילה לתוך המוזיקה השמיימית הזו.

אנדרוורלד ימשיכו להוציא אלבומים גם בפורמט הסטנדרטי. אם בכל זאת קשה לכם לחכות, או שאתם סתם מעוניינים במנה של מוזיקה אלקטרונית מקורית, רעננה, לא נוסחתית ושוברת שגרה, מומלץ להשקיע את מעט הפרוטות שלכם בהאזנה לחומר החדש שלהם. תאמינו לי שהערך רק עולה ככל שמאזינים להם יותר. השקעה מניבה, מה שנקרא.

אנדרוורלד, "Lovely Broken Thing"
אנדרוורלד, "Pizza For Eggs"