גינטר גראס, "המאה שלי"

שנה אחר שנה ניצבנו, אני ועצמי לסירוגין, במוקד ההתרחשות. לא תמיד בקו הראשון של אותן מלחמות נטולות הפוגה -- שכן החזית אינה מאירה פנים לחייל כפי שעושה זאת העורף -- אבל בשלב הראשון, כשנלחמנו בסינים והגדוד שלנו צעד בדרך לבר?מ?רסהאפ?ן, הוצבתי בחזית הכוח המרכזי. כמעט כולם שם היו מתנדבים, אם כי אני הייתי היחיד משטראובינג -- למרות ארוסי זמן קצר קודם לכן לר?זי, הלא היא אהובתי תרזה.

עמדנו לעלות על האונייה, בעינינו השמש ומאחורינו הבניין של לויד. הקייזר ניצב על במה, גבוה, הרחק מעלינו, ונאומו הנלהב חלף מעל ראשינו. על ראשינו היו הכובעים החדשים ורחבי השוליים ההם, כובעי ימאים שנועדו לחסום את קרני השמש ונקראו "זידו?וסטר". נראינו נהדר. הקייזר, לעומת זאת, חבש את קסדתו המיוחדת שעליה זהר הנשר על רקע הכחול. הוא דיבר על מטלות הרות גורל ועל אויב אכזר, והצליח להלהיב את כולנו. הוא אמר: "כשתגיעו ליעד אל תשכחו אפילו לרגע: בלי רחמים, בלי שבויים..." ואז הוא סיפר על המלך א?צ?ל ועל כנופיות ההונים שלו, שאותן הוא הילל ושיבח חרף התנהגותן האכזרית. לכן פירסמו הסוציז לימים את אותם "מכתבים הוניים" משולחי רסן והעירו הערות נבזיות על נאום ההונים של הקייזר, שנחתם בפקודות הנוגעות לסין: "פ?תחו ל?תרבות את הדרך אחת ולתמיד!"; הרענו שלוש פעמים.

לי, כמי שבא מבוואריה תחתית, היה המסע הימי הארוך בגדר גיהינום. כשע?ג?נו סוף-סוף בטיי?נג'ין כולם כבר היו שם: הבריטים, האמריקאים, הרוסים, אפילו יפנים בשר ודם וכוחות מצומצמים ממדינות קטנות. ה"בריטים", כך התברר, היו בעצם הודים. בתחילה היינו מעטים, אבל למרבה המזל היינו מצוידים בתותחים החדשים של קרופ -- אוטומט 50 מילימטר; והאמריקאים בחנו שם את ה"מקסים" -- מכונת הירייה השטנית שלהם. וכך נכבשה בייג'ינג במהירות שלא תיאמן. כשהיחידה שלנו נכנסה לעיר, אפשר היה בעצם לחשוב שהכול כבר הסתיים, למרבה הצער. אבל היו שם כמה בוקסרים שלא הרימו ידיים. זו היתה חבורה חשאית שנקראה "אי-ה?ה-טוא?ן", כלומר "אגרופי ההרמוניה והצדק". זו הסיבה שהאנגלים, ובעקבותיהם כל השאר, דיברו על "מרד הבוקסרים". הבוקסרים שנאו זרים כי הזרים מכרו לסינים פריטים שונים ומשונים. הבריטים, יותר מכל השאר, אהבו למכור להם אופיום. וזה מה שהוליד את פקודת הקייזר: בלי שבויים.

למען הסדר הטוב רוכזו הבוקסרים בכיכר שליד שער טי?ינאמאן, סמוך לחומה התוחמת את עיר המנצ’ו. צמותיהם נקשרו זו לזו -- מחזה מעורר גיחוך. כמה מהם נורו בקבוצות, וראשיהם של השאר נערפו בזה אחר זה. אבל לארוסה שלי לא כתבתי מילה על הזוועה הזאת, רק על "ביצי מאה שנים" ועל כופתאות מאודות. הבריטים ואנחנו, הגרמנים, העדפנו לקצר הליכים באמצעות ירי; היפנים, לעומתנו, דבקו במסורת העתיקה של עריפת ראשים. הבוקסרים אמנם לא ידעו פחד מהו -- ראיתי אחד מהם שאכל בתאווה, רגע לפני שנורה, עוגת אורז טבולה בסירופ -- אבל במקרה הזה הם העדיפו שיירו בהם, כי הרעיון שיצטרכו להסתובב בגיהינום כשראשיהם מתחת לזרועותיהם העביר בהם חלחלה.

רוח מדבר חוללה ענני אבק צהובים בכיכר טיינאמאן. הכול הפך צהוב, גם אנחנו. כתבתי על כך לארוסה שלי והוספתי למכתב קצת חול מדבר. מכיוון שהתליינים היפנים גזרו את צמותיהם של הבוקסרים -- שהיו בחורים צעירים כמונו -- כדי שהמכה תהיה חלקה, נערמו לעתים באבק סביבנו ת?לי צמות קטנים; הרמתי צמה אחת, ואותה שלחתי הביתה כמזכרת. אחרי שחזרתי לגרמניה, הצמדתי אותה לשיער שלי בימי ה"פ?שינג" לצהלת הכול, עד שהארוסה שלי שרפה אותה. "דברים כאלה מביאים הביתה רוחות ושדים," אמרה ר?זי יומיים לפני החתונה שלנו.

אבל זה כבר סיפור אחר.

יגעת -- מצאת. מאז ומעולם אהבתי לחטט במצבורים של חפצים משומשים, ובסוף שנות החמישים היתה בכיכר ש?מיסו חנות שהבטיחה, בשלט שחור-לבן, "ענתיקות" -- אלא שהפריטים יקרי הערך היו טמונים עמוק-עמוק. מאחר שנמשכתי גם לפריטים נדירים, גיליתי שם שלוש גלויות נוף שנכרכו יחד בחוט ועליהן תמונות דהויות: מסגד, כנסיית הקבר והכותל המערבי. הגלויות הוחתמו בירושלים בינואר ארבעים וחמש ונשלחו ל"דוקטור בן" בברלין; אבל הדוורים, שלא הצליחו לאתר את הנמען בין הריסות העיר, רשמו על הגלויות: "לא ניתן למסירה". למרבה המזל שימש להן האוסף של קורט מיל?נה?אופט בקרויצברג מקום מקלט.

פענוחו של כתב היד הציורי והמסולסל, שעוטר בדמויות-קו והופיע על שלוש הגלויות, היה קשה אך אפשרי: "בחיי, איך משתגע הזמן! היום, אחד במרס, כשהמאה החדשה מבצבצת, זוהרת, ב-’1’ הנוקשה שלה ואתה, ברברי שלי, נמר שלי, אורב לטרפך בג’ונגלים נידחים, לקח אותי אבי, ה?ר שילר, בידו האוילנשפיגלית ושלושתנו -- הוא, אני ולב הזכוכית שלי -- יצאנו לנסיעת הבתולים של הרכבת התלויה מב?רמ?ן לא?לב?רפ?לד. מעל לוופר השחור! זהו דרקון מתכת קשוח שאלף רגליו רצות ומתפתלות מעל לנהר, שאותו משחירים בצבעיהם צובעי הבדים האדוקים ללא שום רגשי אשמה. וספינת-הרכבת דוהרת באוויר בשאגה מחרישת אוזניים בשעה שהדרקון נע על רגלי הטבעת הכבדות שלו. לו רק יכולת, גיז?לה?ר שלי, שפיו המתוק העביר בי (1)

רעד כה מופלא, לרחף איתי, השולמית שלך -- או שמא הייתי צריכה להיות הנסיך יוסוף? -- מע?בר לסטיקס, שהוא הוופר האחר, בנפילה שתאחד ות?צעיר אותנו עד כלות. אבל לא: הרי אתה -- בניגוד לי, שניצלתי כאן על אדמה קדושה וחיה כעת רק למען המשיח -- אתה אבדת, בגדת בי. בוגד אטום מבט, ברברי שכמוך. בכי ונהי! הת?ראה את הברבור השחור השט על הוופר השחור? התשמע את שירי, שיר קינה, המתנגן על פסנתר כחול? אבל עכשיו עלינו לרדת, אומר אבא שילר לא?לז?ה שלו. ובעולם הזה הייתי בדרך כלל הילדה הטובה שלו..."
ידוע אמנם שביום שבו נחנך המקטע הראשון של הרכבת התלויה של וופרטאל, ארבעה קילומטרים וחצי אורכו, לא היתה אלזה שילר ילדה אלא אישה בת שלושים או יותר, נשואה לברטולד לאסק?ר ואם לפעוט בן שנתיים; אבל הגיל תמיד נענה למשאלותיה ולתוכניותיה, ועובדה זו רק מגבירה את ערכו של המידע הטמון באותם שלושה סימני חיים מירושלים שנשלחו, זמן קצר לפני מותה, ל"דוקטור בן".

לא הארכתי במיקוח; שילמתי מחיר אספנים, וקורט מילנהאופט, שתמיד ידע לאסוף את מיטב הג’אנק, שיגר לעברי קריצה.

-----
(1) Giselher דמות מתוך הסאגה הסקנדינבית "הניבלונגים".

גבות רבות התרוממו בליב?ק כאשר הגימנזיסט שבי רכש את מגבעת הקש הראשונה שלו -- לשיטוטיו לשער מיל?ן או לאורך גדת הטראו?וה. לא מגבעת ל?בד ולא מגבעת עגולה, אלא מגבעת קש צהובה, מהסוג שנכנס זה לא כבר לאופנה וכונה "מגבעת שיט" או בשפת העם "מגבעת קש". גם נשים חבשו כובעי קש -- שעוטרו בסרטים -- אבל אותן נשים לא חדלו לחנוט את עצמן בתוך מחוכים מעצמות לווייתן; רק מעטות העזו להראות עצמן בפנינו, השמיניסטים, בשמלות החדשות הרחבות והמרווחות שהלמו את רוח "הבריאות החדשה" -- למשל בכניסה לק?ת?רינ?אום -- ולעורר אותנו ואת לעגנו.

דברים רבים היו אז חדשים. דואר הקיסרות, למשל, הוציא בולים אחידים לכל הרייך ועליהם צדודית חזה המתכת של "גרמניה". וכיוון שה"ק?דמה" נישאה בפי כול ח?פצו רבים מחובשי המגבעות לדעת מה צופן בחובו העתיד. המגבעת שלי צברה שלל חוויות. הסטתי אותה אל עורפי כאשר עמדתי משתאה למראה הצ?פ?לין הראשון. בקפה נידרא?ג?ר הנחתי אותה לצד "בית בוד?נברוק", שזה עתה הגיח מהדפוס כנעץ בישבנה של הבורגנות. כעבור זמן, בשנתי הראשונה באוניברסיטה, הגנה עלי המגבעת כשפסעתי בגן החיות של האג?נבק שזה עתה נפתח. (2)

והתבוננתי בקופים ובגמלים המשוטטים בחופשיות ומתבוננים בי -- ובה -- בחמדנות.

מעת לעת -- משנלקחה בטעות על ידי אח?ר בזירת הסיף, או כשהפקרתי אותה מתוך שכחה בטיילת האלסט?ר -- נאלצתי לקנות מגבעת קש חדשה, שגם אותה הסרתי בהתלהבות (או באדישות) בפני הגברות. כעבור זמן מה התחלתי לחבוש אותה כשהיא מוסטת הצידה, כמו באסטר קיטון בסרטיו האילמים. אבל שום דבר לא ה?שרה עלי את הדיכאון שבו היה הוא שרוי; הכול גרם לי לצחוק, וזו הסיבה שבג?טינג?ן -- שאליה עברתי לאחר בחינת המאסטר (עתה כבר הרכבתי משקפיים) -- דמיתי יותר להרולד לויד המאוחר, הנאחז במחוגי השעון כשמגבעת קש לראשו, רזה ומצחיק ופוטוגני.

בשובי להמבורג הצטופפתי בין ההמונים שבאו לחזות בטקס חנוכת מנהרת הא?לבה. רצנו ממשרדי הסחר ועד לאזור המחסנים, מבית המשפט ועד למשרדי עורכי הדין, ונופפנו במגבעות הקש שלנו כאשר האונייה הגדולה בעולם, אוניית הקיטור הצפון-אטלנטית המהירה "אימפראטור", יצאה מהנמל להפלגתה הראשונה.

הזדמנויות לנופף במגבעת לא חסרו באותם ימים. יום אחד יצאתי לשאוף אוויר על גדת הא?לבה בקרבת בלאנק?נז?ה, כשזרועי שלובה בזרועה של בתו של כומר שבהמשך נישאה לווטרינר. לפתע חטפה הרוח -- אינני זוכר אם היה זה אביב או סתיו -- את כיסוי הראש שלי. הוא התגלגל, הוא התעופף. רצתי אחריו, אך לשווא. עקבתי אחריו במבט נואש כשנסחף במורד הזרם, ואפילו ניסיונותיה של אליזבט, שלה היתה נתונה אהבתי באותם ימים, לא היה בהם כדי לנחם אותי.

רק לאחר סיום ההתמחות וכניסתי לשירות הציבורי יכולתי להרשות לעצמי לרכוש מגבעות קש איכותיות יותר, כאלה שעל סרט ההזעה שלהן מופיעה חותמת היצרן. אלה נשארו באופנה עד שאלפי חובשי מגבעות קש בערים ובכרכים -- ואני, אז בבית משפט השלום בשו?ורין -- עמדנו ברחוב סביב ז’נדרם שהקריא את הודעת הוד מלכותו: הכרזה על מצב מלחמה. רבים מאותם אלפים העיפו את מגבעות הקש שלהם באוויר, בתחושת הקלה שהנה הם משתחררים מעולה של שגרת האזרחות המשמימה. הם החליפו בחפץ לב -- ולצמיתות, במקרים רבים -- את מגבעות הקש הצהובות, הזוהרות, בקסדות שדה אפורות, הלא הן "הקסדות המכוד?נות".

-----
(2) ה-Katharineum — בית ספר תיכון ע"ש קתרינה הקדושה, שנוסד בליבק בשנת 1531.

הגמר החל קצת אחרי ארבע וחצי בפ?פינ?ג?סט?ן(3). אנחנו נסענו ברכבת הלילה מלייפציג -- אנחנו, כלומר ההרכב הפותח, שלושה שחקני משנה, מאמן הקבוצה ושני אדונים מההנהלה. מי בכלל חשב על קרונות שינה? כל הנבחרת של לייפציג, ואני בתוכה, נסענו במחלקה שלישית (זה בכלל לא היה זול, אתם יודעים, ולא היה קל לגרד את כל הסכום הזה). אבל החבר´ה שלנו השתרעו ללא כל טרוניה על המושבים הקשים, וסימפוניית הנחירות לא פסקה כמעט עד אולצ?ן.

לא?לטונ?ה הגענו רצוצים אך נמרצים. את פנינו קידם מגרש אימונים שגרתי למדי, מהסוג שבו נתקלנו במקומות אחרים, למעט שביל החצץ שחצה אותו. הבענו מחאה, אך לשווא. את גבולות המגרש, שהיה אמנם חולי אך שטוח, סימן מראש ה?ר ב?ר, נציג קבוצת הכדורגל של אלטונה, בחבל מתוח; את קווי העונשין ואת קו האמצע הוא סימן בנסורת -- הכול במו ידיו.

היריבים שלנו, החבר´ה מפראג, הורשו להגיע רק הודות לאדונים המטורללים מהנהלת קבוצת קארלסרוה?, שקנו את הלוקש שמכרו להם -- מברק שקרי שהורה להם לא להגיע עם הנבחרת שלהם למשחק המוקדם בסקסוניה. בתגובה החליטה מועצת הכדורגל הגרמנית לשלוח לגמר, בו במקום, את נבחרת פראג. זה היה המשחק הראשון, ומזג האוויר היה מושלם, כך שה?ר ב?ר היה יכול למלא את קערת המתכת שלו בכסף שנשלף מכיסיהם של אלפיים צופים -- פחות או יותר -- אם כי אותם חמש מאות מרק לא הספיקו לכיסוי כל ההוצאות.

המשחק התחיל ברגל שמאל: השריקה עוכבה עד שיימצא הכדור האבוד. החבר´ה מפראג מחו, אבל רוב הצופים לא קיללו אלא צחקו. מצב הרוח היה מרומם כאשר כדור העור הונח, סוף-סוף, על קו האמצע. יריבינו בעטו בו כשהרוח והשמש בעורפם. בתוך שניות הם כבר היו קרובים לשער שלנו ושיגרו כדור רוחב משמאל. רק בקושי הצליח ראייט, השוער הארוך והרזה שלנו, להציל את לייפציג מאחת-אפס על ההתחלה. הצלחנו להחזיק מעמד למרות מסירות מהירות מימין, אבל אז הצליחו החבר´ה מפראג להשחיל גול בתוך כל המהומה שהתחוללה ברחבת העונשין, ואנחנו הצלחנו להשוות רק מעט לפני סוף המחצית אחרי סדרת התקפות נמרצות על פראג ועל השוער המצוין שלה, פיק.

מאותו רגע הם פשוט לא יכלו לעצור בעדנו. בתוך דקות ספורות הצליחו סטאני וריזו להבקיע חמישה שערים. הקהל יצא מגדרו ובקושי הספיק להירגע בין שער לשער. אפילו הבלם הכוכב שלהם, רוביצ?´ק -- שנכנס בסטאני, כבדרך אגב, ב"פ?אול" חמור -- לא הצליח לעצור אותנו. לאחר שה?ר בר הזהיר את רובי, הילד הרע, הבקיע ריזו שער שביעי רגע לפני שריקת הסיום.

החבר´ה מפראג, שעד כה זכו לתשואות רמות, התגלו כאכזבה -- במיוחד בהתקפה. יותר מדי מסירות לאחור, ת?רדמת ברחבת העונשין. בתום המשחק היו סטאני וריזו לגיבורי היום, אבל לא בצדק: זו היתה עבודת צוות. אמת, ברונו סטאניש?בסקי, שכונה אצלנו סטאני, היה דוגמה לערך המוסף שהשחקנים הפולנים יעניקו לימים לכדורגל הגרמני. מאחר שהמשכתי להיות פעיל בהנהלה שלנו -- כיום אני הגזבר -- ונכחתי לעתים קרובות במשחקי חוץ, היה לי העונג לחזות גם בפריץ ש?פאן ובגיסו ארנסט קוצורה, הכוכבים של שאלק?ה. נכחתי בניצחונותיהם הגדולים ואני יכול לומר במצפון נקי: אליפות אלטונה היתה רק תחילתה של סדרת ההצלחות של הכדורגל הגרמני, במידה רבה הודות ליכולותיהם של הפולנים שה?תג?רמנו, כמו גם בזכות רוח המשחק שלהם.

אבל בואו נשוב לאלטונה: זה היה משחק טוב, גם אם לא מדהים. אבל כבר אז, כשלייפציג נחשבה לאלופה הבלתי מעורערת של גרמניה, עמלו העיתונאים לתבל את דיווחיהם בהשמצות מרומזות. לפי אחת השמועות נבעה חולשת ההתקפה, במיוחד במחצית השנייה, מן הבילוי הלילי של שחקני פראג אצל ה"גברות" מהר?פרבאן בסנקט פאולי. אבל הלא ה?ר בר כתב לי במו ידיו: "הטובים ניצחו!"

(3) Pfingsten -- חג מקביל לחג השבועות.

"במכרה שלנו בה?רנ?ה זה התחיל קצת לפני חג המולד..."
"אתה מתכוון למכרות של הוגו שטינ?ס..."
"אבל יש בלי סוף עגלות חצי ריקות, שלא סופרים. במכרות של הארפן, איפה שהם לא ממלאים אותן עד הסוף או שיש הרבה גושים שאי אפשר לקרוא להם פחם נקי..."
"אז הם מקבלים עונש..."
"בטח, אדון מפקח. אבל אנחנו הכורים לא אוהבים בלגן. ויש עוד סיבות לשביתה. המחלת-תולעים, לדוגמה, היא התפשטה בכל המחוז. כל אחד מחמישה כורים חטף אותה. וכל המנהלים משתיקים את זה..."
"אפילו הסוסים חטפו אותה, אם תשאל אותי..."
"לא, זה הפולנים שהביאו את זה הנה..."
"אבל כולם שובתים, אפילו הפולנים, שאותם לא קשה להרגיע..."
"עם שנאפס, אתה מתכוון!"
"בולשיט! כמעט כולנו לגמרי שתויים רוב הזמן..."
"בכל אופן, ראשי השובתים מסתמכים על פרוטוקול השלום של ברלין ממאי 89’, זאת אומרת על איפה שהוא מדבר על משמרת של שמונה שעות..."
"שמונה שעות? הצחקת אותי! הנסיעות של הקרוניות רק מתארכות..."
"אצלנו בה?רנ?ה אנחנו נמצאים בפנים לפעמים איזה עשר שעות ביום..."
"ויש רק יותר ויותר עגלות ריקות, אם תשאל אותי..."
"כבר יותר משישים מכרות מושבתים..."
"וחוץ מזה יש רשימות שחורות עוד פעם..."
"ובו?וז?ל כבר עומד גדוד החי"ר ה-57 מוכן לתנועה..."
"שטויות! עד עכשיו התעסקו עם זה בכל המחוז רק ז’נדרמים..."
"אבל אצלנו בהרנה אלה היו בכירים כמוך, אנשי רשות המכרות עם תג על השרוול ועם אלות..."
"קוראים להם ‘פינק?רטונים’, כי אמריקאי שקוראים לו פינק?רטון הוא זה שהמציא את התרגיל המלוכלך הזה..."
"ובגלל שבכל המקומות יש שביתה כללית אז הוגו שטינס סוגר את המכרות שלו..."
"בשביל זה יש עכשיו בכל רוסיה את ה... המהפכה הזאת..."
"ובברלין החבר ליבקנ?כט..."
"אבל אז הצבא תכף נכנס בהם..."
"כמו בדרום-מערב, שם הגברים שלנו מטפלים צ’יק-צ’אק בכל ההוט?נטוטים..."
"בכל אופן, בכל המחוז שובתים עכשיו יותר ממאתיים מכרות..."
"אם מחשבים אז יוצא שמונים וחמישה אחוז..."
"אבל עד עכשיו זה עובר די בשקט, אדון מפקח, בגלל שאפילו הנהגת איגוד הכורים..."
"לא כמו ברוסיה, שם המהפכה רק מתפשטת..."
"ובגלל זה, חברים, התחילו בהרנה בפעם הראשונה לטפל במפירי שביתה..."
"ובגלל ששטינס מתנגד לכל פשרה, הסכנה היא..."
"עכשיו ברוסיה מצב מלחמה..."
"אבל החבר’ה שלנו פשוט לקחו את כל הה?ר?רוס ואת כל ההוטנטוטים האלה וזרקו אותם למדבר..."
"בכל מקרה, ליבקנכט קרא לפועלים בפטרסבורג ולנו במכרות ‘גיבורים של הפרולטריון’..."
"אבל הרוסים לא יסתדרו עם היפנים..."
"ואצלנו בהרנה הם אפילו ירו..."
"כן, אבל רק באוויר..."
"אבל היית צריך לראות איך כולנו רצים..."
"משער המכרה ישר דרך החצר הקדמית..."
"לא, אדון מפקח, בלי צבא, רק משטרה..."
"אבל זה לא הפריע לנו לרוץ..."
"העיקר להתחפף מפה, אמרתי לאנטון..."

גינטר גראס, "המאה שלי"; מגרמנית: ד"ר חנה שורץ- אייזלר (זמורה ביתן)