"הייתי מכניס מכות למשטרת ההגירה": ריאיון עם גידי רובין

איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?

עבורי, מוזיקה היא משהו מאוד רגשי והיא נמצאת שם כל הזמן. כך היא גם מוצאת את הדרך שלה לתוך העבודה שלי. כשאני עובד בסטודיו אני תמיד מקשיב למוזיקה, שנעה בין ג'אז קלאסי של מיילס דיוויס או נינה סימון לג'אז לטיני, ועוברת גם דרך זמרים שאף פעם לא נמאס לי לשמוע, כמו דיוויד בואי או בוב דילן. שיר מלנכולי של לאונרד כהן, למשל, עושה לי רק טוב. אני שומע גם הרבה מוזיקה ישראלית - את ארקדי דוכין, מיכה שיטרית או עמיר לב.

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

אני די בטוח שספר או סרט טוב משפיעים עלי יותר מטלוויזיה, למרות שברור לי שאני רואה יותר טלוויזיה ממה שכדאי. ספר טוב, סרט או הצגה לוקחים אותך למקומות יותר רחוקים ומסקרנים מהמסך הקטן. בעיניי, הרבה יותר מאתגר להיסחף אליהם כשהם פתוחים לפרשנות ולא נותנים את כל התשובות מהרגע הראשון.

ככלל, אני לא מסתמך על מילים ביצירה שלי. קשה לי לפרק את התהליך שאני עובר בדרך ליצירה ולמצוא בו את ההשפעות החיצוניות. אני לא רואה את עצמי כאמן קונספטואלי, אלא כמי שעובר תהליך פנימי ומאוד רגשי שמוצא את ביטויו הסופי על הבד.

אני מאוד אוהב את דוד גרוסמן. אני קורא גם את עמוס עוז ואת אהרון אפלפלד. באנגלית קראתי לאחרונה המינגווי, "Sons and Lovers" של ד.ה. לורנס, ואת "גטסבי הגדול" של סקוט פיצג'רלד.

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גר בלונדון, ברחוב אלבנלי גרדנס. במרחק שני בתים מאתנו יש מגרש טניס. בקיץ, כשאני יוצא לגינה האחורית, אני מוצא שם לפעמים כדורים.

אני מבלה את רוב זמני בסטודיו ברחוב פונד ומהחלונות אני רואה מבנה די מכוער של בית-חולים, שמזכיר לי את הבניין של עיריית תל-אביב. יש הרבה פעמים שבהן אני מגיע לסטודיו, מסתכל מהחלון וחושב לעצמי שהיה נחמד אם הייתי יכול לראות את השמיים.

למי היית מכניס מכות?

אם הייתי יכול, הייתי מכניס מכות למשטרת ההגירה או בעצם למי שהגה את הרעיון שאפשר לעצור אנשים ברחוב, לכלוא אותם ולגרש אותם.

מה ההתמכרות שלך?
ג'וינט קטן פה ושם אף פעם לא הזיק לאף אחד.

מה הרינגטון שלך?
אני לא יודע לבחור רינגטון. אשתי, סיליה, בוחרת לי אותו.

את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?

הייתי שמח להזמין את הצייר פרנסיס בייקון, גם בגלל שאומרים שידע לשתות וגם בגלל שאני בטוח שהייתי לומד הרבה.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

הייתי מת שהצייר ג'ורג'יו מורנדי יראה את התערוכה. אני בכלל לא בטוח שהוא היה נהנה, אבל כל כך הושפעתי מהעבודה שלו כך שמגיע לו שיסבול.

מהם הרגלי הגלישה שלך?

אני גולש כל יום ומתחיל את הבוקר עם "הארץ". אני די נהנה מהאינטרנט, במיוחד מכיוון שאפשר לעשות גוגל לכל שם שעולה בחכה ולשוטט בכל מיני תערוכות וגלריות בעולם, כאלה שלרוב אין לי סיכוי לראות בדרך אחרת.

"אני לא אמן שמתכנן, אני נותן לציור להוביל אותי", מסכם גידי רובין (34) את מהלך היצירה שלו, "קשה לי להסביר במילים מה קורה לי בציור. אני מרגיש כאילו מילים וציורים הם שני ערוצים מקבילים שאינם נפגשים. מבחינתי, הציור הוא כולו רגש שנובע מעצמו והכי הרבה שאפשר לבקש זה לא להפריע לו, אלא לתת לו להתרחש".

בימים אלה מוצגת תערוכת היחיד השנייה של רובין בגלריה אלון שגב, Tender. רובין ממשיך בתערוכה זו את העיסוק שלו בציור הפיגורטיבי ובנושא הדיוקן, שלדבריו, תמיד עניין אותו. אם בתערוכה הקודמת שהציג בגלריה, ב-2003, עסק בדיוקנאות עצמיים, הרי שהפעם הוא נותן לתעצומות הרגש לסחוף אותו לכיוונים אחרים – סיליה שוכבת על הרצפה ללא תווי פנים, או אוחזת בציפור, ילד קטן, גם הוא נטול תווי פנים ניצב ליד פרחים אדומים וכן הלאה.

רובין מתמסר ביצירתו עם כמה כיוונים הקשורים למסורת הציור, בין אם במחוות מושאי הציור, בהצבתם ובעצם העיסוק בציור פיגורטיבי. טשטוש תווי הפנים של הדמויות מאפשר לרובין לשוטט בין מחוזות ההפשטה לבין הפיגורטיביות המוחלטת. הוא מציין כי מאז 2003 הגבולות בין דמות הדיוקן לדמות הבובה הולכים ומתפוגגים, במעין תהליך הפשטה שמאפשר לו למצוא נדבכים חדשים בתוך העיסוק בדמות האנושית.

הרכות, ה-Tender, מופיעה בעבודותיו בקו רך, עדין, באור, בכתמיות שגורמת לצופה לרצות ולראות עוד, בזרימה של העולם הפנימי של עבודותיו. אלה עבודות שנוצרו במהלך השנתיים האחרונות, ממקום מושבו של רובין בלונדון.

רובין, שהוא גם נכדו של הצייר הידוע ראובן רובין, סיים את לימודיו ב-School of Visual Arts הנחשב ועבר ללימודי תואר שני ב-Slade הלונדוני. מ-99' הוא גם משתתף בתערוכות קבוצתיות רבות ברחבי אירופה, בארה"ב וגם בארץ.

Tender, עד 12.5, גלריה אלון שגב, שאול המלך 3, תל אביב