פינק היא כוכבת פופ מעצבנת במיוחד. היא משחקת לפי כל כללי ה-teen-pop של תאגידי המוזיקה, אבל צורחת לכל מי שרק מוכן לשמוע כמה היא אינדיבידואליסטית, בעלת אישיות עצמאית, ובעיקר שמה ז' על כולם. אוי אוי, אם מישהו רק יטרח לספר לה שמיוחדג'ו?ת אגרסיביו?ת שמתנגחות בבריטני זה הכי מעריב לנוער 2003. בינתיים נגזר עלינו להתמודד עם אלבומה החדש, שבאווירת ליל הסדר הינו שטוח כמצה, מבאס כמרור ותפל כמו הגפילטע פיש של דודה בלה.
את טים ארמסטרונג מראנסיד, איתו עבדה על אלבומה הקודם והכושל יחסית ("Try this"), ואת לינדה פרי (אקס 4-נון-בלונדס) מתהילת האלבום הוורוד השני והמוצלח "M!sunderstood", החליפה פה פינק בחבורת מיינסטרים מלוטשת במיוחד: מקס מרטין, פחות או יותר האיש שהמציא את בריטני, בילי מן (בויזון, ריקי מרטין, ג'סיקה סימפסון) ובו?ץ' ווקר (אווריל לאבין). הללו רקחו עבורה אלבום שעומד היטב בסטנדרט הפופי הנוכחי, אבל רחוק עד כדי גיחוך מהתדמית אותה מנסה פינק לטפח, של נערת רוק אוטונומית ומרדנית.
כשפינק גונחת ומנסה להישמע סקסית, היא נשמעת כמו חיקוי בשל-מינית של בריטני ספירס. כשהיא נותנת בגיטרות מטאליסטיות, היא נשמעת כמו עוד אחת שחושבת שאווריל לאבין המציאה את הרוקנ'רול. על כל שיר "רציני", כמו "Dear Mr. President" המחאתי (בשיתוף האינדיגו גירלז), ו"Stupid Girls" שעולב בכוכבניות ה"פורנו-פפרצי", יש פה שלולית קשקושי טין-פופ קלישאתיים, בסגנון עדות האף-אחד-לא-מבין-אותי-בעולם-הזה-אוי-אוי-אוי. מה גם שפורנו-פפרצי לא חסר על העטיפה האחורית פינק חושפת חריץ ישבן ושולחת מבט פתייני למצלמה.
הסתירות האלה לא גורמות לפינק להישמע מורכבת או חמקמקה, אלא בעיקר מעייפת. אצל בריטני, לפחות, הכל על השולחן - הטרשיאדה חוגגת ואפשר לשים לרגע קל את המוח על אוף וליהנות בלי יותר מדי ייסורי מצפון. אבל לקחת את מקס מרטין להפיק לך שירים, לגנוח כמו בריטני כל כמה דקות, ובסוף עוד לטעון לייחודיות? זה כמו ללכת להתנדב לצער בעל חיים כשפרוות שועל לצווארך.
זה לא אומר שהאלבום הזה הוא זבל טהור. בכל זאת מסתתרים פה כמה רגעים סבירים, כמו "Stupid Girls". גם "Who knew" הקלי קלרקסוני, שיר הפאוור-פופ "Cuz I can" וקטע הבונוס האוטו-אירוטי "Fingers". שאר השירים באלבום, כאמור, הם ברובם סתם שאפשר למצוא כמותו באלבומים של כל להקת/נערת פופ מהשנים האחרונות. כשזה מלווה ביומרות מנג'סות מפה ועד הפירמידות, זו ממש לא פיסת האפיקומן שלי.
פינק, "I'm not dead"
עוד בוואלה!
נמצא: הרה-אישיו המיותר בהיסטוריה
בקצב שבו מתחלפות בנות השוגהבייבז, אפשר להניח שעד שנת 2010 כל בחורה שלישית בבריטניה תהיה חברה בלהקה. לפני כמה חודשים עזבה Mutya Buena, ובמקומה צורפה Amelle Berrabah, בריטית צעירה ממוצא מרוקני. אני מניח שאין צורך להתחיל לשנן את השמות, כיוון שמן הסתם לא יחלוף זמן רב, עד ששוב נצטרך להסתגל לכוח אדם חדש. שזה מילא, רק שעכשיו החליטו החליפות שמאחורי הלהקה להוציא מחדש את אלבומה האחרון, בגירסה זהה לגמרי לקודמת, אבל עם אמל במקום מוטיה. להגיד לכם ששמתי לב להבדל בין שני הדיסקים? לא ממש. נדמה שמדובר ברה-אישיו הכי מיותר בהיסטוריה. וכיוון שגם במקור היה מדובר באלבום בינוני מינוס מינוס, לא נותר אלא לנחור בבוז כלפי הצעד הציני, שחוץ מלחלוב את ממונם של מעריצי הלהקה לא ברור למה הוא טוב.
שוגהבייבז "Taller in more ways"
אפשר להגיד שהם מחקו את הסינתי
כמו במקרה השוגהבייבז, גם את האלבום החדש של אירייז'ר אפשר לכאורה לפתור כמיחזור לשם פרנסה קלה. לקחו וינס קלארק ואנדי בל 11 שירים, דווקא מהאגף הפחות מו?כר ויותר שקט ברפרטואר שלהם, הורידו את הסינתיסייזרים, הוסיפו גיטרות אקוסטיות, כינורות, חלילים וכאלה, והרי לכם אלבום חדש באווירת אנפלאגד.
אבל זהו, שפה דווקא יש קצת ערך מוסף. הציפוי האקוסטי מתאים לשירי הלב השבור של אירייז'ר, וסוחט חלק מהם עד טיפת הדמע האחרונה. עם זאת, לא הכל צחור, ולפעמים נדמה שחלק מהשירים מתאיידים ואובדים בגירסת הנטורל, עם המעבר מקאמפ נוצץ לקאנטרי-סטייל. מה שבעיקר בולט בגירסאות הללו הוא איכויות השירה של בל. בל בולט דיו גם מעל לשכבות האלקטרוניקה שקלארק נוהג להעמיס על שירי הצמד, אז ככה, כמעט בעירום, השירה שלו ממש זורחת למרחקים.
כשלוקחים בחשבון שהאלבום הלפני אחרון של אירייז'ר דילג אף הוא על חומרים חדשים, וריכז קאברים שלהם לשירים של אחרים, אפשר להתחיל לתהות שמא מדובר במשבר יצירתי. כשנזכרים שאשתקד בל הוציא אלבום סולו מדליק למדי, הפסימיות קצת שוככת. בכל מקרה, "Union street", החדש שלהם, הוא מה שקוראים אלבום למעריצים מכורים בלבד; הציבור הרחב יצליח כנראה להסתדר גם בלעדיו לפחות עד פסח הבא.
אירייז'ר, "Union Street"