מיאו, חתולה

בהוצאת פרדס יצא לא מזמן תרגום לספרו המדובר של צ'רלס פטרסון, שנושא את הכותרת "כל יום הוא טרבלינקה", האמרה המפורסמת של בשביס זינגר. כבר הזכרתי את הספר הזה בעבר, והוא עלה שוב לראשי כשקראתי את הראיון עם אורלי זיברשץ-בנאי ב"הארץ", בו טענה שבמהלך צילומי הסדרה התיעודית החדשה בהנחייתה, "ישראלים וחיות אחרות", היא הייתה ב"בית ריכוז של חזירים" והשוותה בין משאית של עופות על כביש 6 לבין רכבת משא באחו הגרמני הירוק והפורח. בדרך כלל ההשוואות האלה מוציאות אותי משיווי משקלי הנפשי ועושות לי חשק לצלצל לאגאדיר, אבל יש משהו בזילברשץ-בנאי שמסוגל להרגיע גם כלב פיטבול עם זנב בוער, והדרך שלה לזעזע בלי להתלהם מאפשרת לדם המפעפע מהאזניים לשקוט אפילו כשאני לא מסכים איתה. דווקא בגלל זה, ואחרי צפייה בפרק השני של הסדרה, אני תמה איפה האמירות האלה או דומות להן בסדרה עצמה.

הפרומואים עושים את העבודה: אין ישראלי שלא ישמח להנהן במרץ מול המסך כשאומרים לו שהישראלים (ובנוחות הוא מוציא את עצמו מן הכלל הזה לרגע) מתנהגים כמו חזירים, חכמים כמו חמורים, קולקטיביים כמו עדר כבשים ועוד כהנה וכהנה דימויים מעולם החי. מייד הוא רץ על השלט כדי למצוא שני אפסים ושמונה אחריהם, ובשקיקה צופה בתוכנית שאמורה לבחון את הישראליות דרך היחס שלנו לבעלי-חיים. השמחה כפולה כשנפגשים בפניה המחייכות של ז"ב, שכאמור אוחזת במגוון דעות לא פולטיקלי-קורקטיות, וגם מפיקה מגרונה את אחד הקולות החמודים בעולם ויודעת להיות מתוקה ורכה כמעט כמו חצאיות המלמלה שלה.

השאלה הגדולה בביקורת טלוויזיה היא מה אמור לספק את הצופה: האם דוקומנטרי יכול להסתפק בהצבת זילברשץ-בנאי בקדמת הבמה וברעיון מקורי ומשעשע, שמעניק חצי שעה של אתנחתא סמי-אינטלקטואלית, או שכדי להצדיק את זמננו היקר צריך לתת לנו גם תוכן אמיתי?

כי בשלישי, למשל, עסקה התוכנית בחתולי הארץ. רואיינו רעיה ופאני הקדושות, שהקריבו את חייהן ואת חשבון הבנק שלהן על מזבח האכלת חתולי הרחוב העזובים, מרתה, שדווקא מרוויחה כסף מטיפול פסיכולוגי לחתולים ובעליהם, ואף הצטרפנו לתחרות חתולים בשפיים, שזיכתה את אחד מהזכרים של רימה בפרס הראשון, דבר שהביא דמעות לעיניה כאילו בנה הבכור קיבל הרגע פרס נובל ממלך שבדיה.

המוטיב המרכזי היה, ככל הנראה, שעל אף אופיים האינדיבידואליסטי של החתולים (שטות גמורה שבדרך כלל נאמרת על ידי מי שלא מגדל חתול), הם מספקים נחמה ואושר לאלו ששוחרר בורג קטן בראשם או שמצאו את עצמם בשולי החברה. האם זה מספיק בשביל להגדיר את התוכנית כמסע לתוך הישראליות וסודותיה? שמא אמירות נחרצות ופרובוקטיביות יכולות למצוא את דרכן רק ל"הארץ" אך נחסמות בכניסה לערוץ יס-דוקו על ידי מאבטח הנחמדות החרוץ והעירני?

בגדול, הפרק לא אמר שום דבר על ישראליות. הוא אפילו לא אמר שום דבר חדש או מעניין על בני אדם באופן כללי. היה כיף לצפות בתוכנית בגלל שזילברשץ-בנאי מסוגלת להיות מקסימה אפילו כשברקע נשמעים דברי ההבל של חתולת המין נדין (בכל זאת, זה יס-דוקו, חייבים קצת סקס, אפילו כשאין לזה שום קשר לכלום), אבל אם היה ליוצרי התוכנית חשק להביא את הדעות שלהם ושל ז"ב על ישראלים דרך יחסם לחתולים, איפה ההתייחסות לתוכנית הראשל"צית להעביר חוק עירוני נגד האכלת חתולי רחוב והתגייסות אוהבי חתולים נגד העירייה? איפה חקירה בדבר ההתעללויות הבזויות של נערים משועממים בחיות האלה? איפה ציטוט של ד"ר קישון שמסביר שבערים כמו פריז, בה השמידו את אוכלוסיית חתולי הרחוב על ידי עיקור, סירוס ומחטים קטלניות, פרצה מגפת חולדות נוראית? איפה משהו בשרי, או צמחוני, או אנארכיסטי או פאנקיסטי, שייתן תמורה לכסף שלנו? אם בבשר ובחיות עסקינן – התוכנית אתמול הייתה לגמרי פרווה.

בפרק השני נראה היה שז"ב משתדלת להימנע מכל שיפוטיות אמיתית, נוצרת בלבה את דעותיה החתרניות ונשארת, כמו תמיד, חייכנית, מעפעפת, מוקסמת ומקסימה. זה שווה הרבה נקודות זכות, וזה מספק הנאה, אבל זה לא דוקומנטרי, וכשמצפים, לאור הראיונות שמחלקת המגישה, לסדרה שתשים את הלחם ב"לוחמני", זה כמעט שקר בפרסום.

"ישראלים וחיות אחרות", יום ג' 22:00, יס דוקו