שוקולד, מנטה, מסטיק

"איך כל מי שאני לא רוצה תמיד מתאהבים?", שואלת איה כורם ב"פגישה", אחד השירים היותר מוצלחים באלבום הבכורה הסלף טייטלד שלה, שרואה אור בימים אלה. למשמע המילים התקשיתי שלא לחשוב שהן מכוונות, בעצם, אלי ואל שכמותי. אחרי 78 אלף השמעות של הלהיט המאוס "קיץ" בכל תחנות הרדיו המובחרות (כלומר, בגלגלצ), הדבר האחרון שרציתי היה להתאהב באיה כורם, ונדמה שגם היא לא ממש רצתה אותי. אחרי הכל, אלבום ראשון שמתהדר בשמו של אורי זך על תקן מפיק מוזיקלי, לא מכוון כנראה אל ממלכת הטעם הטוב. כורם, התגלית החדשה של עננה, לא אמורה להיות רונה קינן החדשה. היא אמורה להיות מירי מסיקה: להיטון מהזן הסמי-אינטליגנטי והשאנסוניירי, אבל עדיין בנפח נוצתי ובסטייל אווירי וקל לעיכול. אליטיסטים שכמותי, מטבע הדברים, אמורים לשבת בצד ולצקצק בלשונם.

נו, איך אמר וודי אלן אחרי שנתפס באמצע אקט עם בתו המאומצת? הלב רוצה מה שהלב רוצה. כורם, בוגרת רימון שכתבה בעצמה כמעט את כל המילים והלחנים באלבום, תפסה אותי. לא לכל האורך ולא תמיד בביצים, אבל ברור לחלוטין שהכשרון הגולמי המצוי כאן מכיל פוטנציאל גדול בהרבה מזה של כוכבן הרדיו המצוי. כורם פשוט יודעת לכתוב שירים. יש לה אמנם משיכה אינטואיטיבית אל השמאלצי, ומותר לטעון שהיא מגזימה לגמרי עם הלבבות הנשברים והאהבות הנכזבות, אבל מתחת לאלה מסתתרת גם איזו נימה אירונית שחסרה כל כך בנוף המיינסטרים העברי, וכמלחינה היא קצת יותר משוחררת והרפתקנית ממי שאמורה להיות מוצר ארוז ומוכן לשיווק. קטעים כמו "פגישה" ו"ויונתן שפירא" פותחים את המנעד לכיוונים קצת יותר קלילים, וקריצות פנימיות כמו ההתכתבות של "חצי" עם "קיץ" ("היא יושבת על ספסל על ספסל פה בגן הציבורי, כותבת לו שיר אהבה, איך הוא יגיע כמו הקיץ ויהיה כמו בסיפורים. איה'לה קראה קצת יותר מדי") משלימות את הנפח שבדרך כלל חסר ליצירות מהזן הזה.

אבל דווקא משום שכורם היא תגלית של ממש, שווה להצביע גם על נקודות החולשה המובהקות באלבום הבכורה שלה. כמוצר צריכה הוא אכן חריף ומעניין בהרבה מאחיו למדף, אבל עם חומרי גלם כאלה, מתעוררת בין היתר השאלה למה ללכת על מוצר צריכה. כורם היתה יכולה לקחת לה מפיק אחר – נניח, ברי סחרוף; למשל, רן שם טוב – ולטפל בשירים שלה באומץ הרבה יותר גדול. במקום זה היא הלכה עם זך, שהינדס לה את השטאנץ המקצועי-אך-חסר-השראה שלו, על שלל התכנותים וחטיבות המיתרים המתבקשות. הפקת פופ ישראלית אופנתית שכזו אולי תביא לכורם את פרס תגלית השנה בטקס עמי הבא, אבל קשה להאמין שבגרסתם הנוכחית השירים שלה יקנו לה מעמד של קלאסיקה.

איה כורם, "איה כורם" (עננה/הד ארצי)

איה כורם ניצבת כעת בראשיתה של קריירה שמן הסתם תימשך עוד הרבה שנים. היא יכולה לעלות בקלות על המסלול לכוכבות ולהמשיך לייצר אלבומים שלמים של להיטים בפוטנציה, או, לחלופין, לעשות מאמץ להתקרב לצליל נכון יותר לסגנון הכתיבה וההלחנה שלה, ואולי להגיע להישגים אמנותיים מרשימים. דוגמאות למהלכים משני הסוגים האלה – החוצה אל הקהל ופנימה אל היצירה – ניתן למצוא אצל דנה ברגר וסיון שביט, שעמדו, לפני עשור בערך, באותו מקום בו ניצבת היום כורם, וביצעו שתי בחירות הפוכות. ברגר עברה, מתישהו בין האלבום השני והשלישי, לכתיבת להיטים בטייס אוטומטי. שביט לא רדפה אחרי ההצלחה, ונעלמה לעשר שנים אחרי האלבום הראשון שעשה ממנה הבטחה. ברגר ושביט מוציאות עכשיו אלבומים חדשים – הזדמנות מצוינת לבדוק מה עלה בגורלן.

"יום יום", החדש של ברגר, נשמע כמו נסיון לחזור למוטב מצד מי שיודעת בעצמה מתי חטאה וכיצד פשעה. האימפקט המסחרי של פס הייצור המוזיקלי שלה נשחק מאוד בין "עד הקצה", אלבומה המצליח ביותר, ו"תוך כדי תנועה" החלשלוש מ-2003, וכעת היא מוכרחה לעשות כמה שינויים מהותיים. השינוי העיקר בין "תוך כדי תנועה" ו"יום יום" הוא שעופר מאירי ("מטרופולין") כבר לא עומד מאחורי הקונסולה. את עמדת המפיק תפס הפעם תותח כבד באמת: לואי להב, האיש שהביא לארץ באייטיז את המונח "הפקה מוזיקלית". אלא שלהב כבר מזמן לא ניצב בחזית התחום בארץ, וכבר כמה שנים שהוא ממונה על הפקות לא הכי מעניינות ובטח שלא מקוריות. את ברגר הוא מנסה למקם על התפר שבין פולק סינגר-סונגרייטרי לסוג של מוזיקת עולם, אבל התוצאה די בנאלית, בעיקר לאור העובדה שהשירים של ברגר (עם הרבה עזרה בטקסטים מצד צרויה להב) לא מספיק חריפים. כמה מהם כנים וחדורי אנרגיה יותר מרוב להיטיה בשנים האחרונות ("לא נוח לי" מציע עולם רגשי מעט דינמי ומורכב יותר מזה שהורגלנו אליו אצל ברגר; "הזבוב על הקיר" הוא שיר סיפור יפה ואפקטיבי), אבל בסך הכל היא עדיין נשמעת כמי שמחפשת אחר הנימה והפרסונה שאבדו לה אי שם באמצע הניינטיז.

דנה ברגר, "יום יום" (אן-אם-סי)

שביט, לעומת ברגר, הביאה אותה בקאמבק מהסרטים. אמנם הביקורות שכבר נשמעו היטב צודקות – כלום לא השתנה בשביט בעשור שחלף מאז "הכחול האפור הזה", אלבומה הקודם, ו"וניל" נשמע מעט מיושן בחברה ששרדה את הצ'יל והמשיכה הלאה. אבל "וניל" עובד לא משום שהוא שייך לתקופתו, וגם לא משום שהוא רוקיסטי או מחוספס יותר מהאלבום של ברגר. למעשה, ההפקה האלקטרונית הרכה של אמיר צורף מחליקה בגרון יותר מהר מהגלידות על העטיפה.

מה שמחזיק את סיון שביט בכושר גם באלבום "אנכרוניסטי" לכאורה הוא השמירה הקנאית על קול אישי, נאמן לעצמו, סגפני לפרקים אבל תמיד מדויק מאוד. המלודיות השטוחות במכוון שלה לא מתאמצות להיות קליטות, אבל יש בהן משהו שובה, וכך גם בסאונד האווירתי שנותר כחול-אפור כשהיה. הבחירות שלה לא באות על חשבון מסחריות – עובדה ש"כרטיס טיסה" די תפס – הן פשוט לא מזיעות מרוב מאמץ להתאים לכו-לם. וזה הרי שיעור חשוב גם בשביל איה כורם: אין דין מוזיקה כדין מוצר חלב – לדיסק אין תאריך אחרון לשיווק על הגב. קצת פחות שיקולי אופנה מסחריים מגדילים את הסיכוי של כל אחד לשגר את השירים שלו אל הנצח.

סיון שביט, "וניל" (התו השמיני)