קל יהיה לומר שרועי רוזן יצר בספרו "ציונהTM"- שיוצא במקביל לתערוכה בשם דומה בגלריה רוזנפלד- שעתוק פסטישי של תל-אביב. בעירו, הנקראת תל-חורף, קייימים מאפיינים תל-אביביים מוקצנים, שבאים להראות לנו עד כמה תל-אביב האמיתית אינה קיימת, או לכל הפחות שהדימוי התל-אביבי המוכר הוא ריק מתוכן. ניתוח כזה יעמיד את רוזן במקום מכובד ומשעמם ביצירה הישראלית הצעירה, שראתה עד לא מזמן בשפה רזה ובמיעוט משמעות דגלים שיש לשאת אותם בגאון. אלא שהדבר האחרון שניתן לומר על רוזן הוא שבורות וחוסר משמעות הן הדלק שזורם לו במנוע, ועל כן חייבת להיות סיבה אחרת ללוק הפוסט-מודרני שהספר עוטה על עצמו.
הספר, כביכול, מבוסס על סדרת קומיקס באותו שם, אך חוברות כאלו אינן בנמצא. כמו ז'וסטין פרנק, האמנית שרוזן המציא בספרו "זיעה מתוקה", או, בהקשר הדוק יותר לז'אנר גיבורי העל - "הגולם" שהמציאו אלי אשד ואורי פינק וכתבו עליו ספר מחקר בדוי לחלוטין- ציונה היא בדיה כפולה: היא אינה קיימת במציאות, והיא אינה קיימת גם בגרסתה המומצאת. אין גיבורי על בתל-אביב, וגם אין קומיקס על גיבורת העל ציונה בתל-אביב. במידה מסוימת, מה שרועי רוזן מנסה לעשות זה לשמוט את הקרקע מעולם הדימויים המומצא: להרוס את החיקוי של המציאות, שנועד בעצמו להרוס את המציאות.
יונה צימר, ספרנית אפורה שסובלת מהטרדות מיניות מצד הבוס שלה, הופכת ברגעי מצוקה לציונה, גיבורת על שבכרך האולטרה-מודרני תל-חורף מצילה את התושבים מהסכנות הידועות שאורבות להם בסמטאות האפלות. אמנם עלילת הספר כוללת אל כל האלמנטים המוכרים מספרי הקומיקס, לרבות עולם העיתונאות המרכזי, מפקח משטרה אחד, עוזרות מסורות והרבה גאדג'טים מגניבים, אבל ציונה אינה דמות הסופר-הירו המוכרת: כוחה תלוי בצריכה מוגברת של קפה, סוכר וסיגריות, היא סובלת ממראה חיצוני לא מושך בעליל והיא עסוקה באובססיביות, כמו כל הדמויות בספר, בסקס, מין ואביונה (אפילו העוזרות המסורתיות שלה הן זוג לסביות מזדקנות שאינן בוחלות גם במין הגברי). הסקס הוא הסיבה העיקרית לכל הפעולות בספר, ובחקירת עברה של ציונה מתגלה שלולא תאוות המין הבלתי נשלטת של הארכי-פושעים, המדענים ואנשי המשטרה, ציונה כלל לא הייתה באה לעולם ולא היה בה צורך.
אמנם בספר שתולות גרסאות מומצאות של כל מה שמוכר לנו מן העיר האמיתית, אך אלו אינן משמשות כדי להעביר ביקורת על העיר עצמה, אלא על הצורה שבה היא נתפסת בשנים האחרונות. ראש העיר תל-חורף, יוסף ריבה, המקבילה בספר ליצחק רבין, זוכה להאדרת שמו בצורה פופוליסטית כיוון שהיה הנרצח הראשון שצולם באופן שאפשר הולוגרמה תלת-מימדית של הרצח (שקול לרצח הראשון האמיתי של תל-אביב האמיתית). ברגע בו התברר בדיעבד כי ריבה סבל מסרטן סופני, זוהרו הועם. העיר עצמה מוקפת בחומה אמיתית שמגינה עליה מפני שאר מדינת ישראל, בדומה לחומה הווירטואלית שתל-אביב כביכול שמה מסביבה, בלי לשכוח את החומה המציאותית עד אימה שהולכת ונבנית היום סביב לפלשתין. העיסוק של רוזן בתרבות הרייטינג הכלומית ממשיך גם כאשר אחרי כל תיאור מיני מופיעה הודעה מודגשת על כך ש"סצנות המין בספר זה בחסות מפעל הפיס".
רועי רוזן מתפתה לאמצעים בעייתים מעט לשם הבהרת הקשר בין המציאות לדמיון; למשל, כאשר גיבוריו תמהים על הטשטוש בצבעי המציאות שלהם - כלומר בקומיקס שלנו - שנובעים מגחמת הלב של המאייר. אבל רוזן ממהר להבהיר לנו שגם על השעתוק שלו עצמו הוא מסתכל בעין משועשעת ואירונית: כאשר הוא משתמש בבועת טקסט קומיקסיקאית במהלך משגל סוער, הטקסט בבועה הוא מסוג ה"פלאשק! שפוינק! סוויששל!", שנועד להמחיש את קולות "גייזר הזרע" של הגבר, כאילו היה מדובר ב"פאו!! באםםם!" שמייצגים בז'אנר את צלילי המכות הבלתי נשמעים.
ואולי ההוכחה הטובה ביותר למסר של רוזן היא העובדה שאין רעים וטובים בקומיקס שלו: לציונה יש "צד לא נחמד", הפושעים, שניחנים בהיבטים חיוביים לרוב, התגלגלו למעמדם בצורה כמעט שרירותית, ומנהיגת אחת הכנופיות, מוזיקאית אוונגרדית, מתגלה בסופו של דבר כבת-בריתה של ציונה. מה שעומד בבסיס ההתנהגויות השונות של הדמויות בספר הוא הבלבול של מצבם הקיומי: בשירי הלהקה של אותה מנהיגת כנופיה יש "סקס-אפיל נערי, מרדני ומיוזע" לצד "ערכים ניאו-שמרניים", ובכך מכוון רוזן לצעירי תל-אביב האמיתיים, שזהו תסביכם הדואלי הממשי, לא מעט דווקא בשל אותה נטייה פוסט-מודרנית לנסות ולשבור את הערכים שעליהם הם גדלו. ובמידה זהה, הקריפטונייט של ציונה, החומר שמשתק אותה, הוא סוכרזית, התחליף המלאכותי של הסוכר לו היא מכורה. אם מטרתו של רוזן הייתה ללמד אותנו לפחד מהתחליף, מהמומצא ההרסני, הוא עשה עבודה טובה.
רועי רוזן, "ציונהTM" (כתר)
הפרוטוקול של ציונה
יובל אביבי
21.4.2006 / 8:24