האימפריה הסינית

תמיד נדמה לנו שחופש זו מטרה נשגבת, וכל האמצעים כשרים להשגתה. אנשים עם עבודות אמיתיות יקרעו את התחת שנה שלמה בשביל איזושהי "בריחה" זריזה של שלושה שבועות, האימפריה האמריקאית תוותר על חלק גדול מבניה, כביכול בכדי להבטיח דמוקרטיה (שמשום מה מוגדרת כחופש גם כן) לאנשים שחומים עם שפם שממש לא קשורים לרד-נק הממוצע, ומוזיקאים חתומים רבים יהיו מוכנים לאנוס דובי נמלים ולבזוז קברי צדיקים בכדי לקבל חופש אומנותי מוחלט כמו זה שיש לקולקטיב הרוק האבסטרקטי Broken Social Scene.

אך לפעמים החופש מתסכל - אנחנו מסוגלים לשקוע בתחושת ריקנות כבדה כשאין מסגרת ממשית מסביבנו, ויתרה מכך, רובנו מנסים ללא סוף לצאת ממעגל הרווקות המייאש. כנראה בגלל הסיבה הזו, ג'ייסון קולט, הגיטריסט המוביל של BSS הקנדים, היה צריך לחמוק לרגע מהג'אם סשנים והאימפרוביזציות, ולשחרר את אלבום הסולו השני שלו (אם מתעלמים מאוסף קטעים נדירים שיצא באמצע) שיצא לאחרונה.

"Idols of Exile" הוא אלבום קאנטרי-פולק קונבנציונלי למדי, שלעיתים משתעשע באנרגיות אינדי-פופ חיוביות. נראה שקולט נהנה משהייה זמנית בתוך גבולות ברורים יותר, והוא ממש פורח בתור עבד ממושמע. הטקסטים יפים, אם כי מזכירים יותר מידי פעמים משקאות אלכוהוליים, השירים קצרים ואקוסטיים, המבנה שלהם לא יבלבל אף אחד וכמובן שלא תמצאו פה שום דיסטורשן. ברגעים הטובים שלו חשבתי על הגאונות של סופיאן סטיבנס, ובנפילות נזכרתי כמה שאני שונא את ריאן אדמס, כשלכל האורך הורגשה הנוכחות של ווילקו, שמהווים כאן השפעה ברורה. בדומה להם, קולט יצר לנו אלבום קליל שיקרב עירוניים משכילים לעולם הקאנטרי האלטרנטיבי, ואולי גם יחשוף בפניהם את נפלאות ה-BSS שכרגע כלואים במוחות של "יודעי דבר".

למרות ראשי התיבות המחייבים JC, קולט עדיין לא קרוב לעשות האימפקט שהביאו לנו ג'יזס קרייסט או ג'ארוויס קוקר, ובכל זאת, באופן נדיר לעולם הסינגר/סונגרייטרים, יש כאן איזושהי אופטימיות מתונה מתחת למלודיות המלוטשות. יכול להיות שזו גישת החיים החיובית של קולט ש"ממש אוהב שחברה שלו קוראת לו מתרומם מוצץ-זין" (מתוך "Pink Night"), אך סביר להניח שהסיבה האמיתית לשמחה היא העובדה שהאלבום הזה הוא סוג של מסיבת כיתה – קולט צירף לחגיגה כל כך הרבה חברים, עד שקצת מוזר להתייחס אליו כיצירת סולו.

במחיר של קנדי בודד קיבלנו גם את רוב BSS וחלקים נכבדים מ-Do Make Say Think ו-Apostle of Hustle שניגנו ומחאו כפיים, את איימי מילן מ-Stars ולזלי פייסט בקולות הליווי, את אמלי היינס מ-Metric בדואט המקסים "Hangover Days" ועוד המון אחרים. כל אלו לא מרחיקים את הפוקוס מקולט, שדאג להיות במרכז מבלי להיחשף יותר מידי – בטח בכדי לשמור את האפשרות לצאת לחופשי מחדש בעתיד.

ג'ייסון קולט, "Idols of Exile" (אן-אם-סי, Arts & Crafts)