פלנקטון

סטארית ענקית, חבורת שחקנים מרשימה, תסריט ריאליסטי נוקב- חמש עשרה הדקות הראשונות של "דג קטן" נושאות בחובן הבטחה גדולה. קייט בלאנשט קורנת כבר בשוטים הראשונים ומפוצצת את המסך בכריזמת הכוכבים הבלתי מעורערת שלה. גם השאר, מטובי השחקנים האוסטרליים שהוליווד כבר מזמן חטפה, נותנים הופעות: הוגו וויבינג ("מטריקס") בתפקיד האיש הרע שגרר את הגיבורה להתמכרות להרואין, מרטין הנדרסון ("הצלצול") כאחיה המכור וסם ניל ("הפסנתר") בתפקיד שהוא בהחלט לא הטייפ קאסט שלו: סוחר סמים סליזי עם העדפות מיניות מגוונות.

על פני השטח באמת שיש ב"דג קטן" כל מה שצריך: במאי מוכשר (רואן וודס) שיודע להפיח בסרט קצב ועניין, סיפור מעמיק עם דמויות מעניינות ונרטיב הייסורים של גיבור טראגי המנסה להימלט מגורלו המר, אך מוצא עצמו נשאב לתחתית שוב ושוב. דרמת המשפחה האוסטרלית הזו מגוללת את סיפורה של טרייסי הרט, נרקומנית לשעבר המנסה להימלט מעברה ולהתחיל חיים חדשים. העסק מסתבך כאשר לתמונה נכנסים האקס המיתולוגי, ג'וני (דסטין נגווין), אחיה ריי (מרטין הנדרסון) ושאר החברים איתם נהגה לעשות סמים, כמו גם האם המודאגת (נונה הייזלהרט), החוששת שטרייסי המעורערת תיפול בשנית.

אז מה לא עובד כאן? למה באורח מוזר כבר אחרי חצי השעה הראשונה של הסרט מתגנבת התחושה שההבטחה לא מתממשת? הבעיה המרכזית היא במחלקת התסריט: ז'קלין פרסק, שזהו תסריטה המוכר הראשון, ניסתה לבנות דרמה קטנה ורצינית העוסקת במערכות יחסים מורכבות והרסניות. היא כשלה בראש ובראשונה באיפיון הדמויות, מה שרק מתחדד לאור זה שבמחלקת השחקנים באמת שאין תלונות. אלא שבלאנשט המחשמלת נשארת בלתי מפוענחת, עם מניעים לא ברורים, היסטוריה לא בהירה דיה, עם מערכות יחסים עמומות וקונפליקטים שלא מזיזים לנו. כך יוצא שהבסיס לדרמה הולך ונשמט, והעובדה שהסצנות המעטות שיש בהן פוטנציאל דרמטי אמיתי נקטעות מוקדם מדי לא מאוד תורמת.

חייבים לציין את הבחירות התסריטאיות המקוריות של "דג קטן": למשל ההחלטה "להיכנס לתוך הסיפור" לאחר הקליימקס הדרמטי, דווקא בשלב הפוסט טראומטי, ולהימנע לגמרי משימוש באמצעי הפלאשבק השכיח. ההחלטה לוותר על סצנות שבהן נראית מלאכת הסמים עצמה, בסרט העוסק בדמויות שזהו מרכז חייהן, היא מעניינת ואמיצה. אלא שגם ככה "דג קטן" מתחיל להתפזר לו במהרה לכיוונים שונים של עלילות משנה: האם סיפור האהבה של הגיבורה מוביל, הוא שמא סיפור הגאולה דרך פתיחת העסק שהיא עמלה עליו? לכו תדעו. אף אחד מהם, בכל מקרה, לא מצליח לייצר תנופה ראויה.

מעניין להיזכר ב"קוראים לי ג'ו" מבית היוצר של קן לואץ', אולי הנציג המוכשר ביותר של הריאליזם הבריטי, בהקשר של "דג קטן". גם הסרט של לואץ' מורכב מנרטיב דומה: סיפורו של אלכוהוליסט המנסה להיגאל מהתמכרותו בעזרת האהבה. המורכבות, ההומניות ובעיקר האמפטיה העמוקה של לואץ' לדמויותיו הן מה שחסר כל כך בתסריט של פרסק. "דג קטן" יספק את שיגיע אליו בלי צפיות, ויסתפק רק בהשתקפות של סימני ההיכר, עם מנה הגונה של אווירה קודרת שיוצאת פוטוגנית.