ד"ר שרמן: תת-רמה של מוזיקה

השבוע תופיע בארץ פדריישן אקס, שלישייה מוושינגטון, שעבדה בין השאר עם סטיב אלביני (ההופעה הראשונה שלה, שהיתה אמורה להתקיים בליל אמש נדחתה להמשך השבוע). הם נשמעים קצת כמו שילוב בין קווינז אוף דה סטון אייג', מאדהאני ומקלאסקי, ולאור רמת האנרגיות בתקליטיהם, יש מצב רציני שאין הרבה חובבי רוק בארץ, מכל תת-ז'אנר שהוא, שיכולים להרשות לעצמם לפספס את אחת משלוש ההופעות שלהם – בשלישי, ברביעי ובשישי הקרובים בפטיפון בת"א.

"Rally Day", שיר הנושא מאלבומם הרביעי והאחרון עד כה שיצא בשנה שעברה, הוא דוגמה מוצלחת לשילוב שלהם בין הארד-רוק קלאסי, מלודיה לא רעה וחוצפת רוק דורסנית. האמת היא שאפשר לומר את זה על רוב שירי התקליט הזה, אבל למי שלא מכיר - זו נקודת התחלה טובה.

בחודש הבא יצא אלבום הפרידה של גרנאדדי, שהודיעה על פירוק שיבוא אחריו, ויש בזה סוג של נחמה. גרנדאדי הייתה לזמן קצר הלהקה שהכי אהבתי בעולם, שגרמה לי להתגאות בגיקיותי וגם ליילל בבכי לא פעם, אבל יש כאלה שיודעים לנעול קריירה בזמן, וזה בסדר גמור. מבלי להסגיר יותר מידי על האלבום שבדרך, "ג'יז לואיז", הסינגל החדש והראשון מתוכו, נשמע כמו אותה גראנדדי של אלבומם הקודם, "Sumday" , זה שאכזב ושיעמם רבים, ובבית שלי נשאר תקליט ענק. זו בעצם גם גרסה מופקת יותר של גרנאדדי מימיה הראשונים: התחרעות דיסטורשנים עצובה, זמר חנון ואלקטרוניקה חללית. עוד המנון יפהפה של תמהונים מיוסרים, כאלה שלא מתביישים להיות חיצוניים לכל מה שסביבם. מתפוצץ עד לחצי הדקה האחרונה בה נשארת בודדה רק גיטרה אקוסטית, כרמז מקדם לסוף המתקרב והחזרת הכלים הביתה.

טוב טעם זה בטח לא המאפיין העיקרי של הקוגארס משיקאגו, עם שירים כמו "Dick Dater",
"Who's Got The Sniff" ו-"Shitstorm", הם מאלה שנהנים לעצבן או להגעיל, וזה יוצא להם מצוין.

אחד הרגעים הטובים יותר באלבומם השלישי והחדש, "Pillow Talk", הוא השיר הזה: "מישהו מסתובב עם תמונת הזקפה שלי". הסולן שר בו לא כאחד שחושש שיפרסמו את התמונה שלו באינטרנט, אלא כאדם רדוף רוחות ושדים, שבורח מעוד איזה כמה עשרות כאלה שדוהרים בעקבותיו. לגיטרות וטינופת הרוק הכללית והעצבנית מצטרפת, כדרכם של הקוגארס, חטיבת כלי נשיפה, שהופכת את תחושת המרדף לקטע, שמזכיר את האחים בלוז נמלטים במכונית שלהם מכל העולם.

"אה יו, אתה לא חייב לאהוב אותי, אתה אפילו לא חייב לחבב אותי - אבל אתה תכבד אותי. אתה יודע למה? כי אני בוס"- כך נפתח הסינגל החדש והטרי של קליס, מאלבומה הרביעי והמסקרן שבדרך. מעבר למשיכה שיש לי לנשים חזקות והחלטיות, זו גם הדרך הקולית והנינוחה כל כך של קליס להציג את עצמה כבוסית, שמעבירה לי זרמים חשמליים בכל הגוף. הביט: היפ הופ אלקטרוני בסיסי למדי אבל מגניב, ועדיין יש לה את הטון המלנכולי הממיס הזה, גם ברגע קשוח. מעבר לאספקטים המיניים שקיימים בו, "בוסי" הוא שיר בסגנון עדות "Still Dre" של ד"ר דרה - כלומר התרברבות והפגנת כוח של "אני עשיתי ועשיתי ועשיתי, אני הראשון/ה וכו' וכו'", כולל אזכורים להישגי העבר שלה, כמו ציטוט מהשלאגר "מילקשייק" או המשפט "אני הבחורה הראשונה לצרוח על טראק"- כשהכוונה היא ל"Caught Out There"- להיט הפריצה שלה.

לא ברור למה היא הייתה חייבת להכניס לשיר את טו שורט, אחד הראפרים הכי אהבלים שיש. אולי כי היא רצתה לראות איך מישהו שנוהג להתרברב בחרמנותו והישגיו המיניים יתמודד עם בוסית כמוה. ואין ספק - למרות שהוא יושב טוב על הקטע, היא גורמת לו להישמע קטן, כמעט מצו'קמק לידה.

באחד הבלוגים קראתי שמישהו אוהב את השיר הזה כי הוא בדיוק כמו החיים. ובחיים כמו בחיים, למדתי לא להאמין להייפ. כלומר – לא להאמין לו רק בגלל שהוא הייפ, אלא אם כן הוא תואם גם את מה שאני מרגיש, ואז אני מאמין ועוד איך. אז ההייפ ההוא, שטוען שהPאנק-Fאנק והדיסקו-Pאנק כבר מתים - מדדה הרחק מאחורינו. אבל אם לומר את האמת, זה זמן מה שהתחום הזה לא מנפק רגעים מסעירים מידי. והנה מגיע "האסלר" של סימיאן מובייל דיסקו, יוצאי להקת הפופ-הפסיכדלית סימיאן, ואולי לא טורף את הקלפים מחדש, אבל פשוט מביא אותה. הקול הנשי החצי-אדיש שמדבר בו בהחלט שייך לאסכולת המודעות העצמית של ג'יימס מרפי ואל-סי-די סאונדסיסטם: "אם היה לי הכסף ללכת לחנות התקליטים – הייתי עושה את זה...הולכת לחנות תקליטים, גונבת כמה תקליטים..אני אומרת לך, אני מרוששת...".
הפלייבק מורכב מאלקטרו-דיסקו-האוס עסיסי ואכזרי, שלא מרפה בכל שש וחצי דקותיו. יש תקווה לPאנק-Fאנק, ועל הזין שלי האנטי-הייפ.

בשנים האחרונות פעלה בלוס אנג'לס, בלי לעשות יותר מידי רעש, להקה סופר-מלהיבה: The Starvations. הם ניגנו מעין קאונטרי אלטרנטיבי מלוכלך וזועם, ולמרבה הצער התפרקו אחרי שלושה אלבומים. עכשיו קמה על חורבותיהם להקה חדשה, ועל פי השירים שהתפרסמו בעמוד המייספייס שלהם, הם עומדים להתעלות על קודמתם. Fortune's Flesh, סוג של סופרגרופ שכוללת גם חברים מ-Pleasure Forever ומלהקת הגראז' הבלוזית והמצוינת The Guilty Hearts, נשמעת כמו שילוב מלא תשוקה בין הגאן קלאב, 16 Horsepower וריצ'ארד הל.

"I'm Only Like This With You", המוצלח בשיריהם בינתיים, מלמד שבנוסף לזוהמת הגיטרות של להקת האם, הפעם יש גם פסנתרים דרמטיים, אקורדיון שהופך את כל העניין לעממי קצת יותר, וכאמור- מדמנה בלתי נדלית של תשוקה.

את היה-יה-יה'ז ראיתי בלונדון לפני כשנתיים. קרן או עלתה לבמה, ונראה לי שהיא הייתה על קוקטייל של קוק, אקסטזי, קראק, אם-די-אם-איי והרואין. ואולי עוד כמה. זו הייתה אחת מהופעות הרוק'נרול הכי מוטרפות וחופשיות שראיתי מימי, והיא גרמה לי להבין שגם אם היה-יה-יה'ז, בעל כורחם, הם להקה של פיצ'פורק והאן-אם-אי, כלומר אלה שממליכים ומפילים, בוערת בהם אש אמת. האלבום החדש שלהם, "Show Your Bones", שכבר נכתב עליו פה, פחות אנרגטי מקודמו, אבל עכשיו אני אפילו מאמין להם יותר. "Warrior", בלדה לא בכיינית, עם התפרצות להקתית בסופה, היא המנון הגאווה של האישה חסרת המעצורים הזאת. "גברים אוהבים אותי כי אני לוחמת... נודדת הרחק, את אומרת: הדרך לא אוהבת אותי... נודדת הרחק – הדרך תתפוס אותי".

פילדלפיה היא כר גידול משובח לאמנים, שמתעסקים במוזיקה שחורה על גווניה באופנים מרתקים. ג'יל סקוט, קינג בריט והרוטס הן רק כמה דוגמאות. גם ג'אגואר רייט מגיעה משם, ובשנה שעברה שחררה את אלבומה השני, "Divorcing Neo to Marry Soul", עם השם שמרמז על פרידה מההתחכמות לטובת הפשטות והחזרה לשורשים.

הירסה המקורית של הסינגל הנוכחי משם, "Free", היא באמת חמודה ובסיסית למדי, אבל לא יעזור, זה הטיפול החדש של מארק דה-קלייב-לואו שמעיף את השיר הזה לרקיע עם מספר גבוה במיוחד. לואו, אחד המפיקים הנחשבים והמדוברים בסצינת הברוקן-ביט המערב-לונדונית, לקח את השיר, ניטרל את הליטוש מהגרסה המקורית, והפך אותו לפצצת גרוב גולמית. הוא הושיב את השירה של רייט על תכנות תופים כבדים וג'אזיים וסינתי-באס צפצפני ונמוך, וגורם לחופש בטקסט להישמע מלא כוונה. מילה פשוטה, "Free", שבזכותו מפסיקה להישמע יפה מידי או נחמדה.

זה בטוח אחד השירים המטעים והמרגשים ביותר בעולם כרגע. מטעים – מכיוון שאין לצפות את המקום אליו הוא הולך. אניה גארברק, בתו של הסקספוניסט הנורווגי הידוע יאן גרברק, פותחת את "הטריק האחרון" בנימה שמזכירה את סטינה נורדנסטאם. בקטן, בלדה טריפ-הופית מתוקה וצנועה, אבל רגע לפני שנדמה שיתר סנטימנטליות יטביע אותה בדבש, משהו מתעוות שם במלודיה, שמושרת יחד עם הגיטרה החשמלית. תחושת קברט אלקטרוני, אבל לא מלאכותית, עם קלידים ילדותיים, כלי מיתר ונשיפה ואקורדיון, שנכנסים ויוצאים בעדינות ומתנים איתה אהבה. לא סקס, אהבה. כל האלבום הזה, אגב, "Briefly Shaking"- החדש שלה, הוא מוזר ונפלא.

ולסיום – למה לא לקנח באיזו יצירה בת 21 דקות וחצי? ג'וליאן קופ הוותיק, שהוציא בשנה שעברה את תקליטו האדיר "Citizen Cained", עליו כתבנו כאן, לא מפסיק לעבוד ועל התפר בין 2005 לשנה הנוכחית שחרר אלבום חדש בשם "Dark Orgasm". זה למעשה אלבום כפול: צידו הראשון מורכב מהמנוני גראז'-רוק וסטונר מלודיים. השני כולו הקטע הזה: הזייה בלוזית-פסיכדלית, שנשמעת לפעמים כמו מחווה לאלילי הפסיכדליה שלו מהסיקסטיז. לאוזניים שלי זהו קופ מעלה בסיאנס את הנדריקס של "אלקטריק ליידילנד" לסשן מיוחם איתו ועם רוקי אריקסון יבדל"א. ההתחלה מצביעה על אופציה אבסטקרטית, אבל ככל שמתקדם הקטע ברור שהוא לא רק מתפתח ומקסים, אלא זהו בעצם זיון מעולה, שנמשך ונמשך, מביא את עצמו לשיאים חדשים, עד לטירוף חושים כללי, שבסופו אותה אורגזמה אפילה.