הבריחה מסוביבור

האולם בתיאטרון תמונע היה מפוצץ, כמדי שנה. עושה רושם ש"טקס שואה אלטרנטיבי", כמו שכינו אותו המארגנים, הוא מצרך עם ביקוש גבוה בימינו. גם התור הארוך בכניסה לא הרתיע איש; כולם חיכו בנימוס, בלי דחיפות, ורק פלטו פה ושם כמה בדיחות שואה מתבקשות, כי בכל זאת, תור, סדר מופתי וערב יום השואה – אתם יודעים, זה מתכון קבוע לדאחקות מהז'אנר.

זו השנה השמינית ברציפות שהטקס האלטרנטיבי הזה מתקיים, אלא שהשנה הוא כבר לא היה לבד במתחם האלטרנטיבה. בעצם, כבר משנתו הראשונה, אי שם בסוף שנות התשעים, הוא סיפק מענה לצורך הולך וגובר של צעירים לחפש את הזהות האבודה, החצי מוכחשת שלהם, לצד אנשים כמוהם – בני הדור השלישי, משכילים וציניים כמו שצריך – שהטקסים הממלכתיים, על הפומפוזיות, הדרמה והשירים הקבועים, חלפו לידם והותירו אותם – איך לומר את זה מבלי להישמע דרמטיים – קהי חושים, ודווקא במקום היחיד שבו הם כן ביקשו להשתייך, לבקש נחמה בזהות קולקטיבית כזו או אחרת.

אלא שלפני שמונה שנים הטקס הזה באמת היה אלטרנטיבי. מאז, כמו שאומרים, זרמו הרבה שפכים בירקון, והטקס הלך וקיבל צביון מסורתי משלו, ובדרכו, שכבר אינה אלטרנטיבית, הפך ללא רלוונטי. למרות הכוונות הטובות של מארגניו, נדמה שהשנה הטקס כמעט והלך לאיבוד מרוב קז'ואליו?ת, שלא לומר גלישה – גלישה אלטרנטיבית, כמובן! – לקלישאות. הכיבוש משחית? ספרו לנו משהו שלא ידענו; הגרמנים שנתקלתם בהם מסודרים ונקיים? יופי, גם אני. לא לשם כך באנו, ממש לא. השואה היא קצת יותר מזה. אפילו דוברים שביקשו להציג רעיון מעניין, כמו לינוי בר גפן שדיברה על הזיכרון המוכחש של בני הדור השלישי בגרמניה, התקשו לעשות זאת במסגרת הזמן הקצובה. מעטים (שהרה בלאו, שאול ביבי, שי גולדן ועוד) הצליחו לגעת בקצה קצהה של החוויה ולומר, סוף כל סוף, משהו. משהו של ממש.

וזה לא קל, לומר משהו של ממש על השואה. לא קל בכלל. ככל שעובר הזמן נדמה שהחיפוש הזה אחר אלטרנטיבה, אם בכלל אפשר לכנות את זה כך, הוא חיפוש עקר. אלטרנטיבה ל?מ?ה בדיוק, יש לשאול. איפה מסתתרת אותה ממלכתיות שממנה ביקשנו לברוח? ממי אנחנו מנסים להתנער? אחרי הכול, כבר אין טקסי שואה במרכזי הערים, ויד ושם נותר עלה תאנה שמחויבים אליו למשך הטקס וחומקים מיד לאחריו לסרטים הוליוודים רלוונטיים ("הבריחה מסוביבור" הוקרן אמש בלווין). זיכרון קולקטיבי ישראלי? אין כזה דבר. השואה – והכוונה לשואה האמיתית, זו שהותירה אחריה בור פעור של זיכרון וא?י?ן, לא לזו ששולפים כקלישאה (ע"ע "למה? כי היתה שואה") כל אימת שהדיון הציבורי בישראל נגרר לאין מוצא – כבר כמעט ואינה מדוברת. מזוויות מסוימות נראה שהיא כבר לא מעניינת עוד את עמך ישראל, אלא נותרה מוקד לעיסוק אובססיבי רק למי שהדבר נוגע לו ישירות – ניצולים, בני משפחתם, אנשי זכויות אדם וכמה עוברי אורח סקרניים – ותו לא.

במקום כזה האלטרנטיבה היא מילה ריקה. כי בסופו של דבר אין מיינסטרים לשואה. והנרטיב הציוני הקלאסי, זה שמתעקש להדחיק את השואה, המשפילה, הגלוּתית כל כך, ומבכר תחתיה את הגבורה הריקה מתוכן – כי מהי בעצם אותה גבורה שמבקשים להישען עליה, אם לא ניסיון עיקש להמציא מחדש את ההיסטוריה היהודית במונחים של זקיפות קומה לאומית ואקדחים טעונים – מזמן איבד מאחיזתו את הקונצנזוס, ונותר, אולי, במשדרים ארכאיים בערוץ אחד. ראבק, במקום כה טעון, ובהנחה שהלאומיות הזולה כבר לא מספקת את הסחורה, קלישאות חבוטות ושירי פרטיזנים הם כל מה שיש. רוצה לומר, טקס אלטרנטיבי? קודם כל שיהיה זיכרון ממלכתי כמו שצריך, אחר כך נדבר.