קשה להאמין ש"סוויטה צרפתית", ספרה המדובר של ארין נמירובסקי שפורסם לראשונה ב- 2004 ותורגם עתה לעברית, נכתב בזמן אמת. היכולת של נמירובסקי לצפות בעיניים פקוחות במציאות המופרכת של שנות הארבעים בצרפת ולתארה על כל פניה בחדות יוצאת דופן, שמורה בדרך כלל למי שיושב לכתוב על הדברים ממרחק של שנים ועשרות שנים.
בספרה, ובמיוחד בחלק הראשון שלו, מצליחה נמירובסקי להעביר ביקורת צינית, אך גם מלאת חמלה, על התנהלותם של הנוצרים הבורגנים שמדינתם נכבשת תחת המגף הנאצי. האנטישמיות הצרפתית היא דבר ידוע, אבל נמירובסקי מתעכבת דווקא על המעמדות החברתיים שמרימים את ראשם המכוער, ועל ערכי הנצרות שמפנים את מקומם באופן מיידי לטובת האגרסיביות והאגואיזם.
החלק הראשון והטוב יותר של "סוויטה צרפתית" מתאר ממספר נקודות מבט, כל אחת של משפחה אחרת, את ההתנהלות של תושבי פריז אחרי כיבושה. בחלק השני הסיטואציה באחד מן הכפרים, ששיחק תפקיד גם בחלק הראשון של הספר, מתפתחת לכדי רומן זעיר ולא ממומש בין צרפתייה לבין חייל גרמני, מה שמבעיר את הכפר הקטן, ששפיות תושביו ויכולתם לרסן את עצמם גם כך תלויות על בלימה.
האוכל תופס מקום חשוב בחלק הראשון, ולא בכדי: בתחילה הוא משמש כסמל לנהנתנות הבורגנית השבעה והמדושנת, עד כדי כך שההימנעות מאוכל נתפסת אצל אחת הדמויות הדוחות ביותר, סופר עשיר, כעקרון חיים של אמן. העקרון הזה, אותו הוא לומד מביירון, הוא כמובן נחלתם של העשירים בלבד. אבל עד מהרה נעשה החסרון של האוכל הכרח המציאות - אקט האכילה מתרחש בעיקר בדמיונו של הסופר - והוא נאלץ לשחד פונדקאי כדי לקבל סל אוכל, שמייד נשדד ממנו על ידי אנשי הפרולטריון, שרואים בכך לא רק דרך להצלתם, אלא גם עונש לבורגנות.
דמות עשירה אחרת מצייתת לערכי הנצרות שגדלה עליהם ומחלקת את מזונה לכל דורש, עד שהיא מגלה שאי אפשר לקנות עוד אוכל, ואז "הנדיבות הנוצרית ורגשות החמלה, פרי מאות שנים של תרבות, [נושרים] ממנה כתכשיטים חסרי ערך [וחושפים] את נשמתה הצחיחה והעירומה". כך, ברגע אחד של רעב, הופך האדם מנוצרי מתורבת ומלומד לחיית אדם בזויה גם כלפי אחיו הנוצרים.
אותם לובשי צווארון כחול, שלפני רגע היה ראוי (בעיני המעמד הגבוה) לרחם עליהם בצביעות ועתה יש לדרוך עליהם, אחראים גם להרס של הרגע ההיסטורי הכביר עבור הבורגנים המנותקים לחלוטין מהמציאות; אותו סופר, הנמלט מפריז במכוניתו, זועם על הולכי הרגל מסביבו כיוון שהוא אינו מוכן "שהחנוונים האלה, השוערים, האנשים המלוכלכים האלה עם הזאטוטים שלהם, הרכילות והגסויות, יוזילו את אווירת הטרגדיה".
הבהמיות אינה שמורה רק למעמד הגבוה: היא מגיעה לשיאה דווקא ברצח חסר תכלית של כומר על ידי חבורת יתומים אותם הוא מנסה להציל, שכמו צוטט מ"בעל זבוב". הנצרות, הבורגנות והפרולטריון פושטים את הרגל ואין כמעט מי שמצליח לשמור על צלם אנוש בתוך ההתרחשות השטנית הזו. באפלה הזו מנצנצים פה ושם יהלומים של אנושיות קטנה וחבויה, במיוחד דרך סיפורו של זוג אחד, בעל ואשה זעיר-בורגנים, שהאירועים מחזקים את זוגיותם ואת יחסם לחיים.
צרות העין, הקנאה והאלימות ממשיכות גם בחלק השני, אך נדמה שהשנינות המשויפת שמאפיינת את החלק הראשון אובדת בו. למרות זאת, יחד עם נספחים של הערותיה הפרטיות של נמירובסקי, והמכתבים שלה ושל בני משפחתה, הופך הספר הזה למסמך חינוכי נדיר בצלילותו על עולם שהלך לעזאזל, שבו נחשפה האנושות במערומיה בכל מובן, ולא רק ביחסה ליהודים.
"סוויטה צרפתית", ארין נמירובסקי, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי (כתר)
מגיע לו קצת יותר
תהילתו של קדוש בן אנוש מוגבלת. ב"פולי" של מייקל סמית, המביא את סיפורו של "שינדלר הבריטי", מצוטט המנהיג היהודי הגרמני האנס פרידנטל כמי שאמר לפרנק פולי: "היה סמוך ובטוח שיהודי גרמניה לא ישכחו את העזרה הרבה שהושטת להם". ובכל זאת, הנה אנו זקוקים לסופר בריטי שיכיר לנו את דמותו, כמו שהיינו זקוקים לספילברג על מנת להכיר את שינדלר. פרנק פולי, חסיד אומות העולם מ1999, אכן ראוי שיכירו אותו, ולא שמדינת ישראל תעשה לו טובה ותציין את פועלו 20 שנה אחרי מותו.
פולי היה מרגל בריטי בגרמניה, שפעל בניגוד להוראות מפקדיו, תוך סיכון עצמו, על מנת להציל מספר גדול של יהודים. עם זאת, סמית משתמש בסיפורו על מנת לבנות סביבו גוף שלם של מבוא למלחמת העולם השנייה, שהוא קצת מיותר לקורא הישראלי הממוצע (בתקווה).
בנוסף סמית כושל לחלוטין בשימוש בדמותו הססגונית של האיש והוויתו: פולי ראה בערבי שתייה ובסיבובי מועדונים בברלין עבודת שטח למהדרין, וכיסה את קירות בית השימוש שלו בשטרות של מארקים שהפכו חסרי ערך בשל האינפלציה; מפקדו נהג לרכב על קורקינט במסדרונות משרדי הבילוש הבריטיים, ועדיין הביוגרפיה הזו עסיסית ומלאת מיץ כמו ביצה קשה מלפני יומיים.
"פולי" הוא עוול לאיש ופועלו, שמלבד הצלת רבבות יהודים היה מעורב במעשי ריגול מסמרי שיער (בפוטנציה) שהביאו לנצחון המערב. ראוי היה שנקבל את המידע עליו בצורה מעניינת מעט יותר. אבל כשזה מה יש (תוך נסיון לא להישמע דידקטי מדי) "פולי" עדיין משמש כמסמך מרחיב דעת.
"פולי", מייקל סמית, מאנגלית: אודי תגרי (ספריית מעריב)