תחת מה לחתור

משל היה יום השואה להקה של ארבעה צעירים מלידס שהביאו לרגע את הבשורה ואחר כך, לדאבוננו, המשיכו להביא את הבשורה, לוקחת מערכת התרבות של וואלה! את תפקיד מי שרומם וכעת משפיל. שני טורים – לא פחות – התפרסמו במטרה להוקיע בדרך זו או אחרת את טקסי השואה האלטרנטיבים, ובעיקר את זה המתקיים - כמו אותם ארבעה צעירים מלידס שכבר אולי הגיעו לגיל 28 וממשיכים לעייף אותנו - זה מספר שנים, וצבר לו קהל אוהדים לא מועט.

ויש כאן קייס, זה ברור. הקייס הוא היכולת או אי היכולת, הצורך או אי הצורך, של מי שמכונים בני הדור השלישי לציין את יום השואה. והקייס המרכזי: הרלוונטיות של טקסיות – ממלכתית או אלטרנטיבית - ככלל בעידן המופרט. שני הטורים הביעו איזו כמיהה רומנטית לממסדיות בה אהבו לבעוט, לאב הזונח שיבוא ויניח את כפו הכבדה ויקל עלינו את ההתכתשות הפנימית ; שני הטורים הביעו עירוב של משיכה וסלידה מהאלמנט הסלבריטאי של טקסי השואה האלטרנטיבים; שני הטורים אבלים על החתרנות שאבדה לערבי השואה האלטרנטיבים.

לו היה מסוגל מישהו מבני הדור השלישי "להסתכל לשואה בעיניים", היה ודאי מגלה כי אין שום צורך בחתרנות או אלטרנטיבה. אלטרנטיבה למה? לעומקי רוע שאין לדעת האנושית (ווודאי שלא זו השייכת לילידי שנות ה- 60 והלאה) שום דרך לתפוס אותם? ותחת מה יש לחתור?

הסיבה לקיומם של טקסים היא דווקא הצבת הריטואל במקום בו השפה אינה יכולה לדבר. הריטואל אינו מפרש את זה שאין לו שם, אלא מכריז "איני מבין, ולכן אני מבצע". גם אם יש מלים בטקסים הללו – ויש, גוועלד, יש, תודה לאולמרט – חשיבותן הוא בהשמעתן ושמיעתן. כשאנו שומעים ניצול שואה מספר את סיפורו בפעם המי יודע כמה, אנחנו מבינים רק את השפה, לא את הזוועה. אף פעם לא הבנו, אין לנו את היכולת להבין. רבאק, אפילו במלחמה כמו שצריך רובנו לא היינו.

בניגוד לאותה רביעיה מלידס, השואה היא ארוע סגור. מעבר לעובדה שהוא קרה בעבר, הספציפיות שלו אינה מאפשרת לו באמת לתקשר תרבותית עם שום דבר אחר. מה שאנחנו צריכים להתמודד איתו הוא דווקא היעדר החידוש, חוסר היכולת "לרענן" את השואה, להצעיד אותה קדימה עם הזמן או כל קשקוש אחר. גם הנסיונות, מוצדקים ככל שיהיו, לחבר אותה עם עוולות נוכחיות, לא באמת פותחים את התיבה. הגיע הזמן להודות: השואה גדולה עלינו. השואה היא חור שחור, ששואב לתוכו את כל דרכי ההתמודדות עמו.

הדיון "איך יש לציין את יום השואה" הוא דיון עקר, מפלרטט, ופוגעני. אם יש מי שנדרשים לחברותא, תחת כותרת זו או אחרת ; אם יש מי שמנסים לספוג עוד ועוד עובדות בתקווה שמסה של עובדות תייצר משמעות; אם יש מי שבוחרים, ביום הזה ממש, להתכחש להיותם חלק מהחברה האנושית בכלל והיהודית בפרט – כולנו חלק מאותה אי-הבנה גדולה. תפקידו של הממסד למסד, תפקידם של השוליים לפרוח כשוליים ולהפוך בלית ברירה למרכז, תפקידנו הוא לדעת לנוכח מה הדיון בחלוקת התפקידים הזו אינו רלוונטי.