מלכה שפיגל

איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?

המוזיקה שאני שומעת תלויה במצב הרוח שלי. כשאני מצלמת, אני בדרך כלל נמצאת בחוץ כך שאין לי אפשרות לבחור את המוזיקה, אבל בתהליך הסריקה ובחירת הדימויים אני שומעת מוזיקה דרך ה-iTunes. אני יכולה להיות קצת אובססיבית ולשמוע כל הזמן את אותו דבר שוב ושוב במשך חודש.

לאחרונה קיבלתי את הפרומו של האלבום החדש של Psapp ושמעתי אותו הרבה. לפני כן שמעתי את Death Cab for Cutie, את ליידיטרון ואת אמיליאנה טוריני. לפניהם שמעתי הרבה את אייר, את LCD Soundsystem ואת טום וק.

אני פועלת באופן מאוד אינסטינקטיבי ולכן גם קשה לי לחשוב על דרך הפעולה שלי ולנסות להגדיר אותה. מבחינתי, החשיבות של המוזיקה נעוצה באנרגיה החיובית שהיא נותנת, כמו הצילום. העיסוק בשניהם מזין אותי בלולאה אחת ובלתי נגמרת. האזנה למוזיקה משפיעה עליי יותר כמוזיקאית ופחות כצלמת אבל אני לא אוהבת להפריד בין שני התחומים. שניהם קשורים לפעילות יצירתית.

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

עבורי, כל מה שסובב אותי הוא חלק מתרבות, כחלק מהעניין שלי במצבה של החברה והמקום שהיא מתקדמת לקראתו. כך שללכת לגלריה, להופעה, להאזין לאלבום חדש, לעלעל בספר של אמן אהוב או לצפות בטלוויזיה – מהריאליטי הכי טראשית ועד לתוכניות התרבות הכי גבוהות, ולהאזין לרדיו – מבי-בי-סי 4 ועד ל-XFM, כל הדברים הללו הם חלק מאותו דבר מבחינתי. העניין הוא לא המדיום אלא מה שמקבלים מכל דבר.

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אנחנו חיים בבניין שכל הדירות בו פונות לאזור אחד מרכזי. האזור המרכזי עכשיו הוא חניון והיה הרבה יותר נחמד אם היו בו דשא ופרחים.

למי היית מכניסה מכות?

לקיצוניים פוליטיים ודתיים, לבני נוער עבריינים בלונדון, שגם שדדו את הבן שלי, למוריסי כי הוא מעצבן אותי, לעיתונאי מוזיקה שלא מבינים כלום במוזיקה והחרימו את מקסימו פארק. בטח יש גם עוד.

מה ההתמכרות שלך?

עכשיו ההתמכרות שלי כבר גלויה לעיני כל. אני מצלמת כבר במשך שנים רבות ובשנים האחרונות הצילום הפך להתמכרות של ממש. יש ביחס שלי לצילום את כל סממני ההתמכרות – אני מצלמת באובססיביות, מרגישה רע כשאני מפסיקה ומתמסטלת כשאני רואה את התוצאות.

את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

את קווין שילדס מ- My Bloody Valentineכדי לשאול אותו מתי יוצא האלבום הבא. אני יודעת שהם עובדים על אחד כזה.


מה הרינגטון שלך?

"Alone in Kyoto" של אייר.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

כשחיים בלונדון נרפאים מהאובססיה למפורסמים, פשוט רואים אותם הרבה. ככה שממש לא איכפת לי אם יבואו מפורסמים או לא-מפורסמים לתערוכה. הדבר הכי חשוב הוא שמי שיגיע לתערוכה יקבל ממנה משהו ויתחבר למה שאני עושה.

מהם הרגלי הגלישה שלך?

בשנים האחרונות אני מבלה זמן רב בבלוגים של צילומים, כמו פליקר ולומו. אפשר למצוא לינקים לעמודי צילום שלי באתר של סווים.

אני די פעילה ברשת. לפתיחה מגיעים כמה אנשים שהכרתי בפליקר אבל מעולם לא פגשתי. האינטרנט סיפק לי ביטחון חשוב - לאובססיה שלי לצילום יש משמעות עבור אנשים אחרים חוץ ממני. אני יכולה לחלוק את החוויות הוויזואליות שלי. האינטרנט הוא מרחב מאוד דמוקרטי ואני אוהבת לקחת חלק בקהילה המקוונת.

מלכה שפיגל ("גיל הוא עניין של תחושה") מציינת שדרך העבודה שלה על צילומים מאוד פשוטה: "אני לוקחת את המצלמה שלי איתי לכל מקום, ובכל פעם שמשהו מושך את העין שלי אני מצלמת. זה אומר שאני אף פעם לא מתכננת את מה שאני מצלמת. אני לא עובדת לפי כללים נוקשים, אבל יש לי חוש אסתטי מפותח שמדריך אותי. כך גם במוזיקה. החומר שאני בוחרת לנגן תלוי מאוד באינטראקציה שלי עם האנשים שסובבים אותי. העריכה מגיעה בשלב יתר מאוחר וההחלטות מתבססות על הדבר המוצלח ביותר".

מלכה שפיגל מוכרת במחוזותינו בראש ובראשונה בתור הצלע הנשית והמסקרנת של מינימל קומפקט, שבלטה לצד שמות כמו פורטיס, סחרוף ובירנבך. ב-1986 היא נישאה לקולין ניומן, אותו הכירה במהלך עבודה משותפת על פרויקט מוזיקלי וב-1992 הזוג עבר ללונדון, שם הם גרים עם בנם בן ה-17 עד היום. הם הקימו את הלייבל Swim, דרכו הפיצו בהתחלה את הריליסים שלהם ולאחר מכן גם של אמנים אחרים.

ב-1996, יצרו שפיגל וניומן מיצג סאונד תחת השם Immersion במוזיאון לאמנות מודרנית בדבלין. המיצג סייע לה, למעשה, להתחיל להגשים את עצמה גם כאמנית ויזואלית. בין 2000-2002 היא השלימה לימודי תואר באמנות באוניברסיטת קנזינגטון, בהם התמקדה בווידאו ובצילום.

בשנים האחרונות היא טרודה גם ביצירת קליפים ובעיסוק בלתי פוסק במצלמת הלומו שלה. "צילמתי מאז ומעולם", היא מספרת, "הצילומים הופיעו בכל מיני מקומות אבל השינוי הגדול הגיע דרך השימוש בבלוגים. העליתי את התמונות שלי לאתרים של לומו ופליקר ואנשים התחילו להעריך אותם. תמיד אומרים לי שאני צריכה להציג תערוכות ואנשים קונים את ספר הצילום שלי, אבל זה לא כל כך פשוט. אני ידועה כמוזיקאית וכחלק מחברת תקליטים, ולא כאמנית. אני יודעת המון על יצירת אלבום, אבל מעט מאוד על הקמת תערוכה.

"כל הזמן חשבתי שאם אמצא מקום עצמאי שהוא לא גלריה אוכל להציג בו עבודות, ומשם הכל התחיל להתגלגל. אחרי שהופעתי בשנה שעברה בתל אביב עם הלהקה שלי, Githead, יצרה איתי קשר המפיקה יעל מרגלית. שאלתי אותה אם היא מכירה מקום שבו אוכל להציג תערוכה וכך נוצר הקשר עם אברקסס, אותו הכרתי ואהבתי עוד קודם לכן. התחלתי לעבוד עם רונן ללנה, המנהל האמנותי של האברקסס, על בחירת הצילומים לתערוכה. לאורך הדרך, קיבלתי תמיכה חיובית מהמון אנשים בעיר שמכירים את העבודות שלי. יש לי תחושה ממש טובה בקשר לתערוכה הזו".

מלכה שפיגל, My Little Box of Magic, אברקסס, לילינבלום 40, תל אביב