פסטיבל הפסנתר

    מאיה פנחסי עברה את אחת החוויות המרגשות והאינטנסיביות בנמצא: היה לה כרטיס ביד ל"ליבי החסיר פעימה"

    טום הוא בנה של פסנתרנית מפורסמת שהלכה לעולמה. למרות שנחשב אף הוא לפסנתרן מבטיח עד גיל 18, עשר שנים אחר כך מוצא את עצמו טום עובד בעסקי הנדל"ן המלוכלכים של אביו המפוקפק. סוער, חסר מנוחה וחסר נימוסים מתנהל טום באופן כאוטי בעולם מנוכר, כשהוא עסוק בהרס סביבתו ובעיקר בהרס עצמי - עד אשר מפגש מחודש, מקרי, עם עולם המוזיקה, זורק אותו חזרה אל חלומו הישן. משהו משתנה בו; שיעורי פסנתר אצל מורה סינית, שאין לו כל דרך לתקשר איתה באופן מילולי, מצליחים למוטט אט אט את חומת ההתרסה שהציב מול העולם.

    הבחור שבחיי היום יום עוסק בזריקת אנשים עניים אל הרחוב, מעורר אצל הצופה תיעוב ואהדה בו זמנית, ובכך סוד קסמו; טום פורק את התסכול וחוסר האונים שלו באופנים בזויים, אבל מי מאתנו לא הרגיש זעם שכזה כששנא את העבודה שלו וחלם על ייעוד שלא הוגשם? זהו המתח העלילתי שבונה את "לבי החסיר פעימה": האם יצליח טום להגשים את משאת הלב של אימו ולגאול עצמו, או שמא הוא נידון לחיות את חייו המשוכפלים, האיומים, של אביו? האם יש טעם לנסות ולבצע שינוי, ברגע האחרון שעוד ניתן, או שעדיף לוותר?

    רומן דוריס, בחירה מעולה של הבמאי ג'אק אודריאר לתפקיד הראשי בסרט, מספק כאן הופעה ממגנטת. דוריס מוכר מ"כל אחד מחפש את החתול שלו", "זר בין צוענים" או "פודינג אירופי", אך אף אחד מהתפקידים הקודמים לא רמז לכישרון העצום שלו המתגלה לתפארת בסרט הזה. יותר מאשר סיפור מתח, "לבי החסיר פעימה" הוא פורטרט נוגע ללב ועמוק של איש צעיר ומבולבל שמנסה להבין את חייו ולמצוא בהם תוחלת.

    "ליבי החסיר פעימה" הוא רימייק לסרטו של ג'יימס טובאק "אצבעות" משנת 78', שם שיחק בתפקיד הראשי הארווי קייטל. כשנשאל אודיאר בדבר הבחירה בסרט שהיה אהוד בזמנו על מבקרים אבל חלש בקופות, הוא ענה ש"אצבעות" נגע בדיוק בנושאים המעניינים אותו: מה זה אומר בעצם להיות בן של מישהו, האם אפשר לשנות מסלול חיים, ומה קורה לאדם כאשר הוא הופך לבוגר. אודיאר בחר לספר את הוורסיה שלו בשפה קולנועית ריאליסטית ומחוספסת: הסרט מצולם במצלמת כתף, בשוטים ארוכים מאוד, בעיקר צילומי לילה ברחובות פריס, תוך ויתור כמעט מוחלט על תאורה מלאכותית. לכל אורך הסרט המצלמה קרובה כל כך לגופו של דוריס עד שנדמה כי ניתן לגעת בו. הסגנון הקולנועי מתכתב עם הגירסה המקורית, מזכיר את רוח סרטי שנות השבעים של "הוליווד החדשה" ובעיקר את סקורסזה, כשל"רחובות זועמים" יש כאן הד ברור.

    הדיאלוג הזה הוא המשך לפינג פונג היצירתי הפורה בין יוצרי הקולנוע הצרפתי לבין היוצרים האמריקאים: במאי הגל החדש גילו מחדש את הסרטים הפופולריים של שנות החמישים והעלו על נס אושיות קולנועיות דוגמת היצ'קוק, שלא נחשבו ל"אוטרים" בארה"ב; על סקורסזה וקופולה של הסבנטיז ניכר שהם מכירים סרט או שניים של גודאר וטריפו. גם הריאליזם הצרפתי נוכח ביצירה של אודיאר. ב"לבי החסיר פעימה" דוריס מזכיר את הגיבורים של רובר ברסון, דמויות קשות המעוררות התנגדות כמעט לכל אורכו של הסרט, עד שהן זוכות לרגע אחד של גאולה והתעלות בסופו. השפעתו של במאי ריאליסטי אחר, מוריס פיאלה ("לולו", "השוטר והפרוצה"), ניכרת בחספוס ותחושת חוסר הגימור בבימוי של אודיאר; כמו פיאלה, גם אודריאר אוהב לעסוק באלו החיים על סף שולי החברה. מחקר הדמויות המורכב והמרתק שאודריאר מיישם בסרט הזה הוא רק אחד מגדולי ההישגים שלו.

    עוד הברקה שראויה לציון, מני רבות, היא המוזיקה: אודיאר משתמש ביצירות האלוהיות של באך כמוטיב חוזר באימוניו המפרכים של הגיבור, ומוסיף פסקול מדהים של אלכסנדר דספה. "לבי החסיר פעימה" הלהיב את הצרפתים (הסרט זכה השנה בשמונה פרסי סזאר), בפסטיבל ברלין האחרון הוא גרף את פרס דב הכסף, וב"באפטה" הבריטי זכה בסרט הזר הנבחר. וזה לא שמדובר בסרט שמתאהבים בו מייד: צריך קצת אורך רוח וסבלנות ואז, כאילו בלי כל התראה מוקדמת, הוא מכה בך ישר לתוך הבטן. בסיומו מתגבשת אחת החוויות היותר מרגשות ואינטנסיביות שניתן לקבל כרגע בקולנוע.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully