וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

דאבל ביג מק

איל רוב

27.4.2006 / 11:46

אחרי שהמציא את הג'אנגל, מארק מק נותן עכשיו פול ריספקט להיסטוריה של המוזיקה השחורה. איל רוב עושה כבוד

כאחד שלא מפסיק לעבוד אבל לא ברור איך הוא מצליח להתפרנס מזה, מארק מק הוא סוג של לוחם חופש בשרות הוד מלכותה – המוזיקה האורבנית של היום. את הכבוד ותואר האבירות הוא מקבל עוד מהניינטיז, אז, כחצי הצמד המיתולוגי, 4 הירו (ביחד עם דיגו מקפרליין), היה בין החלוצים שהגדירו את צליל הג'אנגל והדראם-אנ'-בייס, ומאוחר יותר בין מייסדי הצליל הלונדוני של הברוקן-ביט. המעריצים, וכיף לגלות שעוד נותרו כאלו, רובם ככולם מצטופפים במייספייס, מצפים בלב פועם לאלבום חדש של הצמד, ובינתיים גומרים את הלל על צמד אלבומים חדשים ומשלימים ששחרר מארק מק. ואם בעבר הוא פרץ גבולות חדשים, עכשיו מק מתחקה אחרי המקורות של המוזיקה האורבנית שיצר, תוך שהוא לא מוותר על פרשנות חדשה ומעניינת.

הראשון, היחידי שעולה כסף מבין השניים ששווים את משקל הבייטים שלהם בזהב, יצא בלייבל הבוטיק המוערך BBE, וכולו שיר אהבה למפיקים שיצרו את הסאונד המזוהה עם מה שמכונה ע"י בוגרי הניינטיז המקשישים – הימים הטובים של ההיפ הופ. השני רציני, פוליטי וארוך הרבה יותר, מקיים דיאלוג אינסטרומנטלי מעמיק של לוחם חופש שחור כיום, עם אלו שהיו צריכים אשכרה להתאגד, לצעוד, להרים קול גדול ולעיתים גם להיהרג כדי לחיות כשחורים גאים בחברה עלק-דמוקרטית, שאוהבת להישאר צחה ולבנה בסוף היום. את האלבום הזה, עכברי סולסיק יקרים, הוא מפניק לכם חופשי חופשי.

מארק, אחד שיודע באיזה ביזנס הוא עובד ומנסה להתקיים, ידע שספק גדול אם יימצא מישהו בעולם היום, שיטריח את עצמו לקנות אוסף ביטים אינסטרומנטלי, סוג של פסקול לסרט שלא קיים (הו, סו ניינטיז...), כשהקונספט העומד בבסיסו הוא המאבק שהתנהל לפני לא המון זמן עבור הזכות להיות אזרח שווה זכויות, כשאיתרע מזלך להיוולד שחור בארץ האפשרויות ה"בלתי מוגבלות". עם זאת, הרבה מאד אנשים שמחו להוריד את מה שנשמע כמו המשכו של אלבום הביטים הקודם של מארק, "How About a Game Of Chess". זה הנוכחי, "It's Right to be Civil", טוב ומרתק מהקודם בהרבה, ולמרות שבטח מארק תיקתק אותו בשבוע עבודה, הוא עדיין נשמע הומוגני ושחור חרף היותו אלבום 'לופי', שנסמך על דגימות ברוח המפיק ג'יי דילה.

התקליט אף מוקדש לדילה ז"ל, וניכר כי שימש הרבה יותר מהשראה ליצירה החשובה אך הטיפה ארוכה מדי הזו.יש כאן 28 קטעים, וביניהם חבויות מיני-יצירות מופת צנועות של הפקה מוזיקלית, טיפול בדגימות והנחת הביט שנעשו ביד רב-אמן. גם בפרוייקטים הצדדים שלו, מק לא מחפף ומעגל פינות אלא פשוט זורק עוד ועוד קטעים שהצטברו אצלו ליצירת וייב מאוד מסוים. קטעים שהיו ממצים את מלוא האימפקט שלהם אם היה היום בנמצא אם-סי שיכול לשבת עליהם, ולחרוז בנושא הרלבנטי. ולא, טאליב קוואלי כבר לא עושה דברים כאלה מאז 98'. הביטים נותרו עירומים, הקצב – המרכיב הכי חשוב – תופס את הראש בביצים וגורם לו לנוע למטה ולמעלה כרצונו, כשמדי פעם מצטרפים קטעי נאומים של מרתין לותר קינג, ג'ון קנדי, מוחמד עלי, רוזה פארקס שמספרת איך מתחילים מהפכה מבלי לקום מכסא האוטובוס, כמה פנתרים שחרחרים ואחד מרווין גיי. מרווין, על הגרוב המזוהה של "אינר סיטי בלוז" נותן את כולו לתוך שני משפטים ובקלילות של פתיין חצות הופך את "Tell Me Now" לסטנד-אאוט של האלבום היפהפה הזה. אלבום אשר בכל פעם שנגן ה-MP3 שלכם (ברירת המחדל המושלמת לשמוע אותו) ינגן רנדומלית קטע ממנו, מיד תציצו לתצוגה לברר מה זה ושוב תתפלאו איך אתם לא שומעים אותו לעיתים תכופות יותר.

מארק מק, "It's Right to be Civil" (הורדה חופשית)

הגונב ממסמפל פטור?

האלבום השני הוא סוכרייה בעטיפה של ממתק מפעם. ב-"Visioneers: Dirty Old Hip Hop", שנעשה יחד עם בראד סומטיק ולוק פארקהאוס, שותפים לאולפן הלונדוני בדוליס היל, מארק יצר את התקליט שמחזיר את כל הכבוד למושג המחליא ביותר של ימינו – גרסאות כיסוי. בזמנים הפוכים מהיום, במחצית הראשונה של הניינטיז, כשעל כל אם-סי האמר היו עשרה גאנגסטאר, שנייה לפני ההתמסחרות הגדולה והחליפות הנוצצות שעוד שנייה יסנוורו בקליפים, הגיעו המפיקים ששמו בהיפ-הופ את כל הג'אז הזה – ג'יי די (שוב), די-ג'יי פרמייר, פיט רוק, ג'זי גף, טרייב-קולד-קווסט ואחרים. מארק והלהקה מנגנים מחדש בלייב את הדגימות בהן השתמשו, שומרים על המבנה הקצבי של היפ-הופ אבל עושים כבוד ליצירות הג'אז מהן נלקחו במקור עם נגינה משוחררת וחמה.

יש כאן ביצועים מחודשים לקלאסיקות כמו "Runnin'" של ה-Pharcyde, "The World is Yours" של נאס, שדרכם מארק מתייחס לזיוני שכל של טהרניים מוזיקליים, המתלוננים על "מפיקי ההיפ-הופ העצלנים שרק יושבים על התחת השחור שלהם ודוגמים את המוזיקה שאנחנו עשינו". מארק והנגנים שאיתו מוכיחים בכל קטע באלבום הזה (בדומה לאופן בו נובל ואג, להבדיל אלפי הבדלות, הוכיחו לשירים האפלים של האייטיז), שהמפיקים העצלנים האלו עשו קודם כל מוזיקה על-זמנית, כלומר שירים הכתובים היטב.

"visioneers" הוא אלבום שיכול וצריך לעשות קרוס-אובר - הוא לא מיועד רק לקהילת ההיפ-הופ המשוחדת ממילא, או לאספני הדגימות מאובקי האצבעות. זה האלבום לאלו שקונים רק אלבום אחד בשנה. ללא דגימה אחת (למעט אלו הווקאליות) הטריו הזה יצר, כמעט מבלי לשים לב, את אחד מאלבומי המחווה האורגניים, המעניינים ובעלי הערך המוסף להיפ-הופ. כזה שרק אנגלי, פנאט מוזיקלי גדול יותר אפילו מד"ר שרמן ובעל סבלנות של מנתח, יכול היה לעשות. באהבה.

מארק מק, "Visioneers: Dirty Old Hip Hop" (יבוא, BBE)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully