שמניאק

לא רחוק מכאן, מרחק כמה ימי שחייה על גב דולפין, יושב בסיפון ספינת הדגל של הרייטינג העברי לדורותיו יהודי שמנמן, תספורתו עשויה לשביל שובב בצד, עיניו נוצצות בחיוך ממזרי, ומעשן סיגר קובני דשן. אם תאמצו את עיניכם, תוכלו להשגיח בלולאות העשן הנהנתניות שהוא משחרר לחלל האוויר, רגל על רגל, ראשו שעון על מסעד כורסא נוחה, רגליו משוכלות על הדום מרופד ומעליו תלוי שלט מאיר עיניים, "אחרון אבירי הרייטינג".

לאיש קוראים יגאל שילון. אל תטעו בו, הוא אינו מזנכם. הוא שייך לאצולת התקשורת הישראלית, מרושת, מדוגם, מקומבן, מיושב, טוב-טוב. אתם מכירים את אחיו. אתם מכירים את חבריו לספסל הלימודים, לא נלאה אתכם במעשיות. אתם מכירים את תאגיד הענק שמשלם את משכורתו. אתם הפרולטריון. אתם העמך. באופן ישיר, בכל פעם שאתם מזפזפים "22" ביום ד' בשעה 20:30, אתם משלחים לחלל טבעת עשן נוספת, מסרטנת, מתהדקת כמו חבל על צווארכם, על צווארי, על צווארם של אנשים שמעולם לא שמעו על האיש. כולנו עבדים המשיטים את ספינת המשוטים הקרויה "ערוץ 2" אל היעד הקולוניאליסטי הבא.

אבל אתם עייפים. אינכם חותרים בלתי נלאים. התענוג של חתירה במימיו האינסופיים של אוקיינוס הבצע, תקועים בבטן הספינה, כאשר מעליכם רוחשות מסיבות שחיתות, ערבי סיגרים סגורים, דוגמניות ריקניות ומסעדנים יומרניים מנעימים את זמנם של בני האצולה, התענוג הזה מתחיל להימאס עליכם. בהתחלה ליקקתם מהרצפה הלחה והמלוחה כל פירור שארית שזרקו לכם הכרסתנים החוגגים מעליכם. בתחילה, כמו אסירים במערה אשר מעולם לא ראו את האור, בלעתם בשקיקה ואמרתם תודה. בסקרי דעת קהל אפילו התוודיתם שאתם נהנים. אומת מזוכיסטים, חותרים במים עכורים.

אבל גב הדולפין עייף והכנרת התרוקנה ממים. כמה בקבוקי מי עדן יכול לקנות בנאדם? בתחילה החלטתם על שביתה איטלקית. יושבים מול הטלוויזיה אבל לא צופים. בוהים. זומבים מחוקים המחפשים משמעות ברצף נקודות צבעוניות המתלכדות לתמונה. כמו עדת נרקומנים שאיבדו זה מכבר את טעם ההנאה הראשונית, הייתם זקוקים לחומר שלכם, למשהו שיצנן את הקריז אחרי יום עבודה נוסף באומת הקבלנים של אולמי ורסאי. שחוטים מול המסך. עבדים לפירמות ריקניות, לטקסטים אפסיים, לתוכניות בידור שמבדרות רק את עושיהן, למהתלות על חשבונכם, על חשבונכם, על חשבונכם.

ואז ניעור בכם היצר ההישרדותי. החלטתם לשים לזה סוף. לא באחת. בהדרגה. לאט-לאט התחלתם להתנתק ממזרק התרעלה. מוטטתם את סולם הרייטינג, בשיטתיות, בעקביות, בהתמדה של אומה השבה לעשתונותיה, המואסת בקבס שמעוררת בה הצפייה בתמונות תקריב שלה, מבוזה. לא היתה לכם אלטרנטיבה אחרת, לא הכבלים, לא הלוויין, כולן ספינות משוטים ששטות לעבר החור השחור של הריקנות. אבל פשוט נמאס לכם לחתור. את הרייטינג של ה-25 אחוז ריסקתם, את אבירי ה-18 אחוז דרדרתם, כולם צנחו לממדיהם הטבעיים, חד ספרתיות מבעבעת, שואפת אל האפס הגדול, הכלום האבסולוטי, שמאחוריו מסתתר המוות. הבנתם שבכדי לקנות לעצמכם חיים עליכם לסלק בראשית את הטפילים היונקים מכם את לשדכם, את שפיותכם. קמתם על יושבי הסיפון העליון. אחד אחד השלכתם הימה, משליכים אתם לעזאזל את דוגמניות הליווי שלהם.
אבל רק אחד נותר על הסיפון, מדושן, מעושן סיגר עבות, מרופד מכל הכיוונים. קפיטן ספינת ההבלים. הגולם שקם על יוצרו. האיש שהתחיל בתור האח של דן, בתור פינה אצל גבי גזית, נותר אחרון לעמוד על הרגליים. ביום רביעי, ה-11.7.01 השלכתם גם אותו מהסיפון. ספיישל גדול או ספיישל קטן, אתכם לא ימרחו יותר בפרומואים חרטטניים. לא תשתעבדו יותר לעולם לעגל הזהב המפוספס. בכם נשבעתם. קץ עידן הרודנים התרבותיים. אתם רוצים את הדבר האמיתי.
מהו זה? אז זהו, שעכשיו מתחיל החלק המסובך של המסע.