יותר קל בלי היסטוריה

    יובל אביבי על "טקסטיל" של אורלי קסטל-בלום: ספר מד"ב חברתי, כמו תרשים זרימה במצגת היי-טק. לרוחב, לא לעומק

    באיחור אופנתי ואופייני, התאהבה לאחרונה הספרות העברית בז'אנר המד"ב החברתי, והכירה באפשרויות המגוונות לביקורת שהוא מציע. היצירות בסוגה זו מהלכות על הגבול שבין נבואה לבין אקטואליה, ובאמצעות העצמת אלמנטים עתידניים מינוריים במציאות העכשווית, בין אם טכנולוגיים, מדעיים או אפוקליפטיים, הן פותחות צוהר המאפשר התבוננות זוויתית לא שגרתית במארג החברתי ובעתידו. דוגמאות מן העבר הקרוב שניתן לשייך אליו לג'אנר הן "מחזיר החלומות" של ניר ברעם, "שחיטה שחורה" של שחר מגן ואולי אף "ציונהTM" של רועי רוזן (כולן, אגב, מבית "כתר"), ועתה מצטרף אל השיטפון הנוכחי גם "טקסטיל" של אורלי קסטל-בלום. גם היא, כמו רוזן וברעם, בחרה להשליך את הביקורת בפניה של תל-אביב, כמייצגת את הכרך הגדול והאב-טיפוסי של הישראליות.

    העלילה בספר תופסת מקום משני, והתפתחות סיפורית כללית כמעט שאין בנמצא: בשלוש שורות קצרות ניתן לומר כי מתואר בספר מסעו לארצות הברית של עירד גרובר, מדען מצליח ומכובד שנולד ביום ההולדת של ישו וסובל מאישיות גבולית, בניסיון להיעזר בקולגה בשם בהט מקפיי בייצור מדי-הגנה קלים וחזקים, פרי פיתוח גנטי של קורי עכביש; אשתו, מנדי, מנהלת מפעל פיג'מות לאוכלוסייה חרדית שמוטרדת מחלוף הזמן ומהצטברות הקמטים, נכנסת בלא ידיעתו לניתוח הפלסטי המי-יודע-כמה שלה, הפעם לשם השתלת שכמות, שיסתיים בכי רע. את שאר הספר תופסים בעיקר תיאורי הדמויות שמאכלסות אותו, ויש הרבה מאלו.

    קסטל-בלום כתבה את ספרה האחרונה כמו תרשים זרימה במצגת היי-טקית: סיפורה של כל דמות שולח חצים אל עבר מספר דמויות אחרות, שזוכות מייד לפרק שמוקדש לתיאור נפרד ולעיתים תלוש שלהן. גם הסיפור הצידי הזה מוביל אל דמויות נוספות, וכך עוד ועוד דמויות שטוחות שקסטל-בלום אינה טורחת לפתח ממש מוצגות בפני הקורא עד שמתבלבלת עליו דעתו והוא אינו יודע איזו דמות חשובה וקריטית ואיזו סתם נדחפה פנימה ללא כל צורך נראה לעין.

    דמויות מרכזיות נוספות שראוי להזכירן הן דעאל, בנם של מנדי ועירד, צלף בצה"ל הרואה בעיסוקו הכשרה לקראת מקצועו העתידי- צילום פאפארצ'י, ובינתיים בורח מן הזוועה שבחייו אל צריכת קוקאין וקריאה רוחבית של מספר קלאסיקות בו-זמנית; ולירית, בתם של הזוג, שברחה ממשפחתה המלחיצה אל חבר משעמם המבוגר ממנה בעשרים שנה ואל משק אורגני בנגב שהם מטפחים ביחד, והיא הדמות היחידה בספר שעתידה לעבור התפתחות ממשית כלשהי.

    בין הדמויות בספר אין מערכות יחסים של ממש, וכל אחת מהן עסוקה בעיקר בעצמה, כמו בשיר שעירד שומע במהלך טיסתו לארה"ב, האומר ש"you are everything, and everything is you". מקפיי עוזרת לעירד במחקרו לא משום שהיא חפצה לעזור לו, למדע או למדינת ישראל, אלא כיוון שזה יעזור לה במשימתה להפוך לרבה רפורמית. עירד מצידו, כאשר הוא שומע על התוצאות העגומות של הניתוח של אשתו, אומר שזה "כל כך לא מתאים לי...אני הרי האיש הכי ויטאלי בעולם".

    זוהי תל-אביב כפי שקסטל-בלום רואה אותה: ערב-רב של בועות סבון אינדיבידואליסטיות, שאינן מסוגלות להיצמד זו אל זו כי משמעות ההיצמדות היא פיצוץ. כמו הבדים במפעל הפיג'מות, שאסור שיהיה בהם שעטנז, הערבוב משמעו התחברות אמיתית ומסוכנת לאחר.

    כשם שהרגשות והיחסים בספר שטחיים, כך גם הדמויות עצמן: הרחובות בשכונה התל-אביבית הצפונית שבה גרה המשפחה קרויים על שם משוררים מפורסמים, אך הדמויות נזקקות לשירותי גוגל כדי לדעת במי מדובר. דמות אחת מצהירה על שנאתה להיסטוריה כי "היסטוריה היא עומס", ואילו המנתח הפלסטי של מנדי מעדיף את דרזדן על פני המבורג כיוון שדרזדן פוצצה לחלוטין במלחמת העולם השנייה ולכן היא עתה ברובה חדשה, ו"היעדר ההיסטוריה מקל עליו", בניגוד להמבורג בה להיסטוריה יש נציג ויזואלי בכל רחוב. בחיי הדמויות, כמו במציאות שלהן, החזות היא הכל: ההיסטוריה והמשמעות הן רק מה שנגלה כלפי חוץ.

    בעולם הזה, המציאות היא בריחה של האינדיבידואל אל פתרונות קלים. התמכרות לניתוחים פלסטיים או לקוקאין, מדע, ניו-אייג' או יהדות רפורמית - כל אלו הם פתרונות שטחיים וחיצוניים בלבד לריקנות גדולה ופנימית, שנובעת מבדידות ומניכור: דעאל נדרש לדמיין מישהו שאין לו כל רגש כלפיו כדי לקלוע במטרותיו, ואילו לירית למדה מאמה שבמצבים "בהם הסיוט גדול מהמציאות - אין ברירה: מרדימים את התודעה". הפתרון הוא בהכחשת הקולות הפנימיים, המוסר, הרגש, ובבריחה מהסיוט. התוצאה היא איבוד הדעת או, כמו במקרה של בן הזוג של לירית, "להיות לוזר לפי הרבה קריטריונים, אולי פרט לאלה שקשורים בבודהיזם". כל הדמויות בספר מחפשות, אך החשדנות הבסיסית שלהם בבני אדם תוביל אותם לאבדון.

    כמו דעאל, הקורא לרוחב, קסטל-בלום כותבת לרוחב. היא מציגה בפנינו המון דמויות ומעט עלילה, ומתפתחת לצדדים ולא קדימה. מטבע הדברים, כשיש לך מעט חומר ושטח גדול לפרוש אותו עליו, התוצאה דקה וחסרת עומק. בספר יש מצגת, אבל אין מוצר שיעמוד מאחוריה.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully