תודה

למרות שבפרקים האחרונים כבר פיתחתי סוג של אלרגיה לתככים בין אישיים הכוללים מריבות על תינוקות, סיפור אהבהבים הולך ומסתבך ואיומים באקדח (שהתבטא בהתקף טיקים שמגיב לקולו של אלי לוזון), הפרק האחרון של "לגעת באושר" היה עדיין פיצוץ אמיתי שהתאים את עצמו לכל הציפיות שנבנו במהלך העונה המפרכת (119 פרקים - קטן על אופרות סבון אמריקאיות אבל גדול על כושר ההישרדות המקומי).

הכל היה מוכן ומזומן לפינאלה המרהיב. הקליימקס הדרמטי הגיע במקום הנכון ובזמן הנכון. הוא היה צפוי, ברור מאליו, מוכתב מראש, אבל עדיין היתה תחושה אדירה של שותפות גורל בינינו לבין עפרה ונדב, צמד העופרים הזה שבחיבוק אדיר ואוהב בסצינה האחרונה בהחלט סימלו את סופן של התלאות שקרעו את עולמן לגזרים והתאחדו כשברקע נוף ואדי פסטורלי בסצינה שכאילו לקוחה מסרט של פרנק קאפרה. בכיתי.

ומה עם דודה לבנה? כרגיל, אוכלת אותה. לא דן (שהחליט לחזור לנעמי), לא זיו (שוויתר על טיול ליפן בחברת ג'ני כדי לתור אחר אהבתו המזדקנת) ואפילו לא הוצאות אש"ל. מה שמוכיח לנו: מלצריות מתבגרות שעושות הסבת מקצוע לפקידות במשרד נסיעות נידונו לחיים בהם הן נדות מצד אל צד מבלי למצוא את יעודן ומבלי לחוש שייכות לצד זה או אחר של המפה הפוליטית. אבל מה זיו אשם? הוא באמת היה בחור טוב. רק רצה לחפון איזה ציצי וקיבל את הבומבה של החיים שלו.

בפרק האחרון של "לגעת באושר" כל אחד קיבל את מה שמגיע לו. אירית - מרשעת ביום, שועלה בלילה, אבל בחורה די טובה בשאר הזמן - השלימה עם גורלה והחליטה לפתוח דף חדש, קארין התאחדה עם האהוב הטחוב נתי, ימית וארנון מתחתנים כרגיל, אורי שנעזב על סף החופה על ידי עפרה התאושש מהר מאוד והוא כבר מתחיל עם מלצריות צעירות בבתי קפה ירושלמיים, ואיצ'ו ממשיך לנשוך כריות בקלבוש. ככה זה בחיים: כל אחד והשריטה שלו. וזה גם מלמד אותנו לקח חשוב: יום אתה למעלה, יום אתה למטה, הגורל הוא הפכפך ולכל סיר יש מכסה. היה פרק גדול, היתה סדרה גדולה, תודה לך ערוץ ויוה על ההזדמנות, תודה לכל הנפשות הפועלות. ושימותו הקנאים.