לוק מבאסון

ב"איזה חיים נפלאים" של פרנק קאפרה, אחד הסרטים המכוננים בהוויה האמריקאית, ג'ורג' ביילי הגיבור (בגילומו של ג'יימס סטיוארט) מסתבך בחובות כספיים ומחליט לקפוץ לים כדי להציל את חייו. רגע לפני שהוא עושה זאת, הוא מבחין באיש זקן שקופץ לפניו. באקט הרואי מזנק ג'ורג' לתוך המים ומציל את הזקן האלמוני ובכך למעשה מציל גם את חייו שלו. מה שג'ורג' עדיין אינו יודע, הוא כי אותו זקן היה למעשה מלאך שומר שנשלח משמיים כדי להצילו. גם "מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס עסק במלאכים היורדים מהשמיים אל העולם הגשמי, רק ששם המלאך הגיבור (ברונו גאנץ) עושה זאת למען אהבת אמת ולא כדי להציל חיים. שני הסרטים האלה השתמשו בנקודת המבט הפנטסטית של המלאכים כדי להציג אמירה הומניסטית ואופטימית על מצב האדם.

סרטו החדש של לוק בסון, "אנג'ל A", משלב ציטוטים ברורים משניהם. הוא נפתח במחווה ברורה לסרטו של קאפרה; בחור פשוט, פריסאי ממוצא אלג'יראי שחייב יותר מדי כסף לאנשים הלא נכונים, מחליט ללכת לאחד הגשרים שעל נהר הסיין כדי לסיים את חייו. רגע לפני שהוא קופץ הוא מבחין בבלונדינית גבוהה שהקדימה אותו וקפצה למים. הבחור קופץ מיד לנהר ומציל אותה ממותה. הוא עדיין לא יודע כי היפהפיה האמזונית שמעשנת סיגריות בשרשרת היא למעשה מלאכית, שנשלחה עבורו מהשמיים כדי ללמד אותו כיצד לאהוב את עצמו יותר. בהמשך עובר בסון לצטט דווקא מסרטו של ונדרס, כאשר כנגד כל הסיכויים מתפתח סיפור אהבה בין שני הגיבורים, כשהמלאכית צריכה להחליט אם לתלות את הכנפיים בארון ולהישאר בעולם הגשמי.

לוק בסון, מי שהיה במאי כוכב בסוף שנות השמונים ("רכבת תחתית", "הכחול הגדול") ובתחילת שנות התשעים לקח בשנים האחרונות הפסקה מבימוי סרטיו שלו, והתרכז בהפקה ובכתיבה לאחרים (רובם סרטי אקשן לא ממש מוצלחים). בסרט המרגש "ניקיטה" (1990), בסון הוכיח כי הוא ניחן בכשרון נדיר: היכולת להשתמש בשפה הקולנועית באופן סוחף ולהכניס את הצופה לסיפורו. אך סרטיו הבאים ("לאון", "האלמנט החמישי") לא ממש ענו על הציפיות. הם העידו על גישה קולנועית בנאלית למדי, וחוץ מחיבה ברורה לשחקניות גבוהות ושדופות עם חזה שטוח ופני מלאך קשה היה למצוא בהם ייחוד ממשי (טוב, במקרה של "לאון" החזה השטוח תוצאת לוואי של גילה הביולוגי של השחקנית).

ב"אנג'ל A", סרט ראשון שבסון מביים מזה 6 שנים, הוא חוזר לטריטוריה המוכרת לו: רחובות פריס. הסרט מבוים בתנופה ובסגנון מרשימים (מצולם למופת בשחור לבן על ידי צלמו הקבוע של בסון, תיירי ארבוגסט) ובסון מוכיח שהוא עדיין מצליח לייצר סצנות קוליות עם מקצב מושלם. הוא גם ממשיך לחבב שחקניות גבוהות ואנורקטיות (הפעם בתפקיד הראשי דוגמנית לשעבר בשם רי רסמוסן, שהיא שחקנית גרועה למדי).

אבל אם ב"איזה חיים נפלאים" הצליח קאפרה ליצור תמונת עולם עשירה ומלאה הגורמת גם למריר שבאנשים לפתח אופטימיות זהירה, אצל בסון קשה לזהות אהבת אדם עמוקה של ממש. העולם שהוא מצייר ב"אנג'ל A" הוא שטוח ומוגבל. אמנם הסצנות בהן נראה גיבור הסרט (ג'מאל דבוזה בהופעה מוצלחת) מתהלך באתריה השוממים של פריס (איך לעזאזל עשו את זה?) הן מדהימות ביופיין, אך משהו בעולם שמתאר בסון נשאר מנוכר ודו מימדי. גם התהליך שעובר הגיבור, שבסופו לומד לחבב את עצמו קצת יותר, לא ממש עובד. ובכל זאת, גם אם בסון לא מצליח להפעיל פה את הקסם הישן, הוא עדיין מספק ב"אנג'ל איי" 88 דקות של קולנוע משעשע ומבדר. נשאר רק לתהות אם בסון איבד את הטאץ', או שפשוט שנות התשעים נגמרו, ואנחנו התבגרנו.