אני אוהב אותך, אני קצת פחות

בשנים האחרונות זה כבר סוג של תופעה: כוכבות פופ/רוק בדימוס, שהזמן החולף והקמטים המבצבצים הרחיקו בהדרגה מתשומת הלב הקולקטיבית, מנסות להתחבב על מאזינים שיכולים להיות הנכדים שלהן בעזרת רוקרים שצעירים מהן בדור לפחות. מריאן פייתפול עשתה את זה עם ג'ארוויס קוקר, בלר, בק ואחרים, ננסי סינטרה שיחקה אותה לפני שנתיים בעזרת אותו קוקר פלוס מוריסי, בונו וידידים, וזמרת הקאנטרי הוותיקה לורטה לין ניפקה באותה תקופה – בעזרת ג'ק ווייט - את אחד האלבומים הממוזמזים של 2004.

על פניו, כולם מרוויחים פה – המוזיקאים הצעירים זוכים לעבוד עם הכוכבות שהעריצו מצעירותם; השאנסונריות עצמן זוכות במגע עדכני ובתיווך לדור שעוד לא נולד כשהן כבר היו בשיא הקריירה; חברות התקליטים יכולות לנפנף בנבחרת הפופולרית כדי לדחוף אייטמים לעוד כמה חללים; ואפילו מבקרי המוזיקה מפרגנים (למעט במקרה של פייתפול, כי יש גבול לכל תעלול).

גם ג'יין בירקין ניסתה לרכב על הגל באלבומה הקודם, "Rendez Vous", שיצא לפני שנתיים ואיגד דואטים שלה עם בריאן מולקו (פלסיבו), Feist, גונזלס ואחרים. באלבומה החדש, "Fictions", היא לוקחת את זה צעד קדימה. רשימת המוזיקאים שבירקין גייסה כאן נוצצת ומרשימה הרבה יותר: גונזלס מנגן ברוב הכלים ושותף להפקה; ג'וני מאר מתהילת הסמיתס בגיטרות; את השירים תרמו ניל האנון (הדיוויין קומדי), רופוס וויינרייט, דה מג'יק נאמברז, בת גיבונס וגונזלס; ויש גם קאברים לטום ווייטס ("Alice"), לניל יאנג ("Harvest Moon") ולקייט בוש ("Mother Stands For Comfort"). חוץ מזה, רוב השירים באנגלית, מה שאומר שאולי נשבר לה שמחוץ לצרפת, סופרים אותה בעיקר בתור זאתי-שגונחת-בשיר-ההוא-של-סרג'-גינזבורג.

אף על פי שמלאכת הכתיבה הופקדה כאמור בידי אחרים, חלק מהשירים כאן נשמעים כמו סוג של סיכום דרך ביוגרפי. בירקין שרה על געגועים הביתה, על העזיבה של אנגליה לטובת צרפת והחזרה לאנגליה, מה היה קורה לו בחרה לחיות בדרך אחרת וכו'. כזמרת, הקול שלה די מוגבל, אבל היא יודעת לספר סיפור וצולחת בכבוד את רוב השירים. הגרוב הכללי עצל ונינוח - רחוק מאינדי-פופ תקני כמתחייב אולי מרשימת המשת"פים, אבל הסאונד נעים ובטוב טעם.

השיר שגונזלס כתב ("Living In Limbo") בולט בחינניותו, ואחריו משתרכים השירים שתרמו וויינרייט ("Waterloo Station"), שמתכתב עם הקינקס, ודומיניק A ("Qu est la Ville?"), בו בירקין מפלרטטת עם דאנס. הבעיה היא שאף על פי שאין פה אף נפילה מביכה, גם אין פה אף שוס ממש הורס. כך שבשורה התחתונה, מדובר באלבום סימפטי - לא הרבה מעבר לזה.

ג'יין בירקין, "Fictions: 20-03-2006 Paris" (הליקון, Capitol)

בתזמון די מעניין יוצא החודש גם דיסק מחווה לסרג' גינזבורג, בעלה לשעבר ואבי בתה של בירקין, אבל בעיקר אייקון פופ צרפתי בפני עצמו, ובכלל גאון מוזיקלי שהקדים את זמנו. ממש כמו אצל בירקין, גם פה התכנסה נבחרת של מוזיקאי אינדי אנגלו-אמריקאים כדי למשש את הסחורה - רק שהפעם הם שרים שירים שהוא כתב (טוב, במצבו הנוכחי היה לו קשה כעת להקליט שירים של אחרים).

"מיסייה גינזבורג רוויזיטד", אלבום המחווה לציון עשור וחצי למותו של המיסייה, אינו האלבום המחווה הראשון, ומן הסתם גם לא האחרון, שמאגד גרסאות חדשות ליצירותיו הישנות של גינזבורג. אז מה בכל זאת מיוחד פה? ראשית, כל השירים תורגמו לאנגלית, כך שאפשר סופסוף לנסות להבין על מה הוא ליחשש בצרפתית. ושנית, אסופת המוזיקאים שהתגייסו לעשות כבוד הפעם מרשימה לאללה, רובם מהשורה הראשונה של האלטרנטיב לגווניו: ג'ארוויס קוקר, מייקל סטייפ, פרנץ פרדיננד, פורטיסהד (בקטע חדש ראשון מזה עידנים), טריקי, מארק אלמונד ועוד. גם ג'יין בירקין ופרנסואה הארדי מפרגנות הופעות אורח. רק מה - התוצאה הכללית לא משו.

בחצי הכוס המלאה: גונזלס (שוב), בשיתוף Feist, בגירסה גרובית-מגנובית וחמודה לאללה ל"Comme un Boomerang"; פרנץ פרדיננד (בדואט עם בירקין) מתדלקים את "Sorry Angel" באנרגיות רוקנ'רול, והופכים אותו לשיר שנשמע משלהם; מארק אלמונד הופך את "I'm the Boy" לקטע אלקטרו-פופי מתון; וכיוון שמאז שפאלפ התפרקה אני מוכן לבלוע כמעט כל צפרדע שיוצאת לג'ארוויס קוקר מהפה – ולמרבה הצער נדמה שהוא איבד את זה ובדרך כלל אלה אכן צפרדעים – גם את שלוש וחצי הדקות שלו פה, בשיתוף קיד לוקו, אפשר לציין בפלוס, אפילו שלא מדובר בביצוע מי-יודע-מה.
שאר הקטעים בדיסק סבירים, שזה עקום כשמדובר באלבום מחווה. רוב המבצעים נאמנים למקור, רק שבשביל המקור כבר עדיף את הגרסאות של גינזבורג עצמו. קט פאוור בדואט עם קארן אלסון הפכו את "Je T'aime (Moi Non Plus)" לשיר אהבה לסבי, אבל הביצוע שלהן מסורס משהו. והכי נורא זה שעל בריאן מולקו מפלסיבו הטילו לבצע לא שיר אחד, אלא שניים, ואת שניהם הוא הורס. בביצועו, "הבלדה למלודי נלסון" נשמעת כמו קאבר לאביב גפן יותר מאשר כמו קאבר לסרג' גינזבורג, וזה כבר באמת הרבה יותר מדי.

אמנים שונים, "Monsieur Gainsbourg Revisited" (הליקון, Universal)