זה כבר סוד גלוי למדי שFאנקנשטיין (להלן: פאנקנשטיין, ואל תשכחו שה-פ' רפה), הביג בנד של אלרן דקל ושחם אוחנה, היא מהרכבי ההופעות הטובים בארץ. מזה שבע שנים שמכונת הגרוב המשומנת הזו מסתובבת ברחבי הארץ במופע המשלב חומר מקורי עם קטעי Fאנק קלאסיים, ומרעידה לקהל קוני הכרטיסים את התחת כמו שמעט מאוד הרכבים בישראל יודעים. בגלל זה האלבום החדש שלהם, "The Band", הוא במידה רבה יצירה שנועדה לכישלון אין שום סיכוי בעולם שהאנרגיה החייתית המתפרצת מהבמה תעבור במלואה דרך המוצר הסופי, צרוב על גבי סי-די, וגם אם כן, בית פרטי הוא סביבה הרבה פחות טבעית לסשן ריקודים פרוע, שלא לדבר על המחסור בכוסיות (אלא אם כן אתה דייר בווילה של יו הפנר).
ועדיין, "The Band" הוא אלבום נפלא. לא משום שהוא מושלם הוא לא, שכן הסאונד שלו לא לגמרי מצליח לתמצת את החוויה הגרובית של שנות השבעים, כשהבאסים לא תמיד מספיק דומיננטיים; גם לא משום שהוא חשוב הוא לא, שכן מכל בחינה סגנונית הוא מהווה הומאז' רטרואי נטול טוויסט או ערך מוסף לימי פרלמנט, סליי סטון וג'יימס בראון. הוא נפלא, פשוט משום שהשירים של פאנקנשטיין, גם בלי להוות כל סוג של אירוע משמעותי בדברי ימי המוזיקה הישראלית, נושקים לאידאה האפלטונית של מה ששיר פופ אמור להיות. בכל מה שקשור ללחנים, עיבודים, ואנרגיות של הרכב מבצע, קשה להרעיף מספיק סופרלטיבים על היכולת של פאנקנשטיין לנגן פאן טהור. "W.G.T.A", "Dog & Cat", "Funky Mission", "Funkey" כל אחד מהם להיט שיכול לשאת על גבו אלבום. רצף של 16 קטעים ששומר כמעט לכל האורך על הווייב הזה הוא כמעט נס. זו, כנראה, מנת חלקו של הרכב שלא ממהר לאולפן, ומעדיף לקחת את הזמן, להתמקצע בהופעות, למיין חומרים ולהדק קצוות. פאנקנשטיין הם אולי הרכב זניח מבחינת הצהרה אומנותית, אבל הם הרכב אדיר במבחן התוצאה, וזה הרי המבחן היחיד שקובע.
פאנקנשטיין, "The Band" (בלו סאן)
פאמפ אפ דה ג'אם
שלומי אלון, הסקסופוניסט של פאנקנשטיין, מאייש אותה עמדה גם בעבור הדג נחש. יאיר סלוצקי, הטרומבוניסט של פאנקנשטיין, אמנם לא חבר רשמי בקולקטיב הדג, אבל תורם מיכולותיו ברוב הטרקים באלבומם החדש, הרביעי במספר, "בעזרת הג'אם". גם הדג נחש הם הרכב גדול שנושק לפאנק, אבל גם להיפ הופ, לפסיכדליה, ולעתים לאסיד ג'ז. בניגוד לפאנקנשטיין, הדג נחש ניסו מאז ומתמיד לנסח אמירה עכשווית ורלוונטית, הן בפן הטקסטואלי והן בפן המוזיקלי. שאנן סטריט, הפה והפנים של ההרכב לאורך השנים, הוא אישיות שמאלנית מזוהה מאוד, ודעתם של אנשי הדג בנושא שחיתות, גזענות, אפליה ואף סמים קלים השתקפה לא אחת במוזיקה שלהם.
החידוש של "בעזרת הג'אם", לפחות אם להאמין לשלל הקומוניקטים וההצהרות התקשורתיות, הוא פנייה לסטייטמנט יותר אישי. פחות פוליטיקה, פחות סיסמאות, גם פחות להיטים. אני מוכרח להודות שכששמעתי את הדג נחש מדברים על הקו החדש די הוקל לי. אף פעם לא התמוגגתי מהקו הפוליטי של שאנן סטריט, לא בגלל שהוא לא צודק אלא בגלל שהוא לא מעניין: השירים של הדג נחש אף פעם לא באמת אמרו משהו בוטה, בועט או שנוי במחלוקת, והחשיבות העצמית המוגזמת בה הגישו אמירות בנאליות למדי הפריעה לי ליהנות מהאיכויות המוזיקליות שלהם.
מסתבר שמדובר בלהטוט יחצני, או לכל הפחות בהפרזה קלה. גם הטקסטים של "בעזרת הג'אם" מדברים הרבה על "המצב", וגם הם רחוקים מלפגוע יותר מפעם אחת. "סטטיסטיקה" הוא שדרוג די מבריק של "מספרים", ול"איזה כיף" יש פזמון שנון ("איזה כיף יש זכות בחירה אישית/ נתנו לנו לבחור בין בקבוק לפחית"), אבל ככלל, הטקסטים הכה-מהוללים של הדג הם דווקא החוליה החלשה. הרבה מסרים סטנדרטיים, כמה וכמה יציאות מקצב, מעט אקרובטיקה לשונית. המוזיקה, מאידך, דווקא נמצאת במגמת שיפור מתמיד, וגם פה מסתבר שהבלון היחצני התנפח יתר על המידה "בעזרת הג'אם" אינו אלבום בלתי נגיש או קשה להאזנה, ויש בו לא מעט להיטים פוטנציאליים. הוא פשוט מגובה בהפקה מעט יותר סמיכה (יוסי פיין מבריק כהרגלו), ועטוף בשני קטעים מג'ומג'מים ("לוטוס" בהתחלה, שנפתח עם ג'אם של ארבע דקות, והקאבר האווירתי ל"שבחי ירושלים" בסוף) שממוקמים במפגיע בקצוות של האלבום ויוצרים אשליה לא לגמרי מוצדקת כאילו הפנייה הכללית היא בכיוון יותר אקספרימנטלי. בסך הכל, לא מדובר באלבום שונה משלושת הקודמים של הדג. הבעיות המרכזיות של הלהקה לא נעלמו, אבל נקודות הכוח במגמת שיפור מאלבום לאלבום, ולמעריצים הוותיקים, אני מניח, זה הרבה יותר ממספיק.
הדג נחש, "בעזרת הג'אם" (עננה)