שידרוג זיכרון

בשבוע שעבר נערך כאן סוג של פולמוס בנוגע לטקסי הזיכרון האלטרנטיביים ביום השואה. טקסים כאלה הולכים והופכים נפוצים משנה לשנה, ונדמה שהם משפיעים על הטקסי המימסדיים. ביום הזיכרון לחללי צה"ל, לטקסים האחרים הבודדים שנערכים יש פחות תהודה, כיוון שהתאריך הזה טרם עבר את הניעור המסוים שיום השואה עובר.

קשה יותר להסתכל על זיכרון הנופלים במלחמות ישראל מתוך ראיה ביקורתית, מאחר שהכול עוד קרוב מדי, שהרי "חללי צה"ל" זה גם בן כיתה שלי שנפל לפני שנתיים, בעוד השואה נגמרה לפני עשרות שנים, והיא נשארת בנקודת הזמן שלה, ההולכת ומתרחקת. הזמן החולף מספק אולי נקודת מבט רחבה יותר, אבל בעיקר הוא מספק ריחוק רגשי שמאפשר איזשהו ניסיון לנתח ולהבין אירועים כל כך בלתי נתפסים.

לוח שידורי הטלוויזיה של השנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל יוכל בקלות להתחלף עם זה של לפני חמש שנים ואף אחד לא ישים לב, ויאיר לפיד עדיין מנחה בכיכר. שלא תבינו לא נכון, יאיר לפיד ושרים בכיכר לגמרי עושים לי את זה, וביום הזיכרון אני מתמוגגת ובוכה מהשירים היפים ברדיו. אלא שברמת הדיון הציבורי, אני לא בטוחה שאין מקום לנימה קצת שונה.

כאן נכנס "פה קבור הכלב", סרטו התיעודי של ניר קינן. הסרט מלווה את הבמאי באיזשהו שיחזור של קרב בו השתתף ואף הרג שלושה מחבלים. בקרב נהרג גם חברו לסיור, הגשש חסיין מוקאתרן. הסרט מנסה לעבור עם הצופים מסע שמתחיל ברחוב הילדות של קינן ברעננה, עובר ברמת הגולן שם הוא מתגורר כיום, מדלג לשיבלי, כפר מוצאו של הגשש חסיין, ומגיע עד בית הקברות לחיילי אויב שגופותיהם נותרו בידי צה"ל. הסרט, בהפקת הרשות השניה שישודר בערוץ 10 ביום הזיכרון, הוא אולי האלטרנטיבה שדיברתי עליה. זה סרט שנכנס ללוח השידורים למרות שקינן סיים את הקריירה הצבאית המפוארת שלו בשחרור על רקע אי התאמה, כיוון שסרב לשרת בשטחים, ולמרות שהוא לא עוסק בהנצחה של חייל שנפל. הוא אפילו מעז להתייחס למפקד חוליית המחבלים כאל אדם עם עיניים, ולנהל איתו איזושהי שיחה.

כסרט, זה לא סרט טוב. הוא נוגע בשייכות באדמה, במוות, בהרוגים ובהורגים, בחללים הבדואים והמצב הקשה בו נמצאות משפחותיהם, ואפילו מארח את האב, את הבן ואת חיות המחמד של הבמאי. והכול בחמישים דקות. במניפסט שצורף לסרט נכתב שהוא "מנסה לשקף את המציאות האבסורדית", אבל אני מרגישה שהוא פשוט רצה להגיד כמה שיותר במסגרת הזמן שהוקצבה לו. אבל הוא כן מצליח לנער. אמנם אני ישבתי והתנגדתי רוב הזמן, כי הוא מציג השקפת עולם מאד ברורה ומאד שונה מזו שלי, אבל הוא עשה לי משהו. מכעיס אותי שאחד הלוחמים בקרב מתייחס לחוויית ההריגה כאל משהו מטלטל, בלי להתייחס לאפשרות השנייה שעמדה מולו בקרב, והיא להיהרג בעצמו, ומכעיס אותי שהמחבלים מקבלים את אותו זמן מסך כמו הגשש הבדואי שנהרג בקרב, באופן כמעט משוואתי, אבל הסרט הכעיס אותי, כלומר גרם להרגיש משהו. הוא הקפיץ, הוא גרם לחשוב.

אי אפשר להמשיך ולהתעלם מכך שהלחימה כיום היא כבר לא הקונצנזוס שהיא הייתה. לא כולם מסכימים עם השהות שלנו בשטחים, ונדמה שבלבנון מסתדרים טוב מאד גם בלעדינו. צריך להיזהר לדעתי שלא לפגוע בזכר הנופלים, שגם אם נפלו על אדמה שנויה במחלוקת, עשו זאת בשם ולמען המדינה. אבל הדיון בעצם שהותנו בלבנון, ובעובדה ששום דבר נורא לא קרה אחרי שיצאנו משם, או הדיון בהגנה על שטחי יהודה ושומרון, יכול וצריך להיכנס גם לתכנים ביום הזיכרון.

גם אני חושבת שיום הזיכרון צריך להיות יום מאחד, היום של כולם – בלי הבדלי השקפה ובלי עמדות פוליטיות, אבל המחלוקות מלוות את החיילים בזמן השירות שלהם, וגם בזמן שהם מתים בשבילנו. לפחות ניתן להם את הידיעה שאנחנו לא אדישים. הדיונים האלה צריכים להתקיים כדי שנוודא שחיילים לא מתים לנו רק מכוח האינרציה, פשוט כי לפני שלושים שנה התקבלה איזו החלטה שעד היום אף אחד לא טרח לשנות.

וזו אולי הסיבה לכך ש"פה קבור הכלב" הוא סרט חשוב, גם אם לא כל כך טוב. כי הוא הראשון להיכנס ללוח השידורים של הערוצים המסחריים, למרות האמירות הנוקבות שלו, ויכול להיות שהוא מסמן את השינוי.

"פה קבור הכלב", יום ג', 2.5, ישראל 10 18:40